ברטנורא על משנה שבת ג:ה

1המיחם. קומקום של נחושת שמשימין אותו על גב האש לחמם המים שבתוכו:

2שפינהו. מעל הכירה ויש בתוכו מים חמין:

3לא יתן לתוכו. מים מועטים כדי שיתחממו מן המים החמין שנשארו בתוך המיחם, דהוה ליה כמבשל בשבת:

4אבל נותן לתוכו. מים מרובים עד שישובו הכל פושרין:

5או לתוך הכוס. ואע״פ שהוא כלי שני דוקא להפשירן מותר, אבל מועטים כדי שיוחמו לא, דסבירא ליה להאי תנא דכלי שני מבשל. ולקמן תנינן אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע דכלי שני אינו מבשל. והלכה דכלי שני אינו מבשל:

6שהעבירן. מן האור:

7מרותחין. בין השמשות:

8לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:

9אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:

10תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכו ומשם מערה לקערות:

11לכל הוא נותן. אפילו לכלי ראשון:

12חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. הנוטף ממליחת דגים שהם מבשלין התבלין, ואין הלכה כר״י. ודוקא תבלין הוא דאסור ליתן בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירו מן האור, אבל מלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה, אלא ע״ג האור בלבד, לפיכך מותר לתת מלח אפילו בכ״ר לאחר שהעבירו מן האור: