ברטנורא על משנה שבת ו:ה

1חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו:

2בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא:

3בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי:

4לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר:

5פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה:

6במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן:

7שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה:

8לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע״פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא״כ קשור ומהודק:

9בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה:

10ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השינים:

11שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה:

12ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:

13רבי מתיר. לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה:

14וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים: