ברטנורא על משנה יומא ח:ו

1בולמוס. חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:

2כלב שוטה. רוח רעה שורה עליו. וסימנים שלו, פיו פתוח רירו נוטף אזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע:

3אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע״פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:

4ור׳ מתיא בן חרש מתיר. קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר׳ מתיא בן חרש:

5החושש בשניו. שמתחיל בשר החניכים להתאכל ומשם הולך לחיך ולגרון:

6מטילין לו סם. שורש עשב לרפואה:

7וכל ספק נפשות דוחה את השבת. כל, לאתויי כגון דפשיטא לן דבשבת זו לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה. וכגון דאמדוהו לשתות סם זה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קמ״ל: