ברטנורא על התורה, שמות כא:כ

1וכי יכה איש את עבדו והרי היה בכלל מכה איש כלומ' ואנו דנין אותו בדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש ואין לדון אותו בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו ולומ' שאף ישראל נדון בדין יום או יומים שאין דנין כך אלא כשהפרט מעין הכלל כגון הבערה שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה והיא אחת מהמלאכות אבל הכא הכלל לאיסור דהיינו מכה איש הוא להחמיר ולחייב שאפי' מת לאחר כמה שנים חייב והפרט הזה להקל ולדון בדין יום או יומים ולכך אין דנין בו כך:

2בשבט כשיש בו כדי להמית או אינו אלא אף כשאין בו כדי להמית קשה מאי זה טעם יש לנו לטעות דמיירי כשאין בו כדי להמית. י"ל דקאי אדלעיל שפי' או אינו אלא בעבד עברי דסד"א משום דכתב בשבט דלא הל"ל רק וכי יכה איש את עבדו או את אמתו ותו לא הואיל והפרשה מדברת בעבד עברי כדקס"ד לעיל ודינו כדין יום או יומים שזו קולא גדולה הוה אמינא מייתורא דבשבט כשאין בו כדי להמית ומשום הכי דינו כדין יום או יומים אבל אם היה בו כדי להמית אימא לא:

3נקום ינקם מיתת סייף וכן הוא אומ' חרב נוקמת. בגמ' מוכיח מכאן לרוצח שמיתתו בסייף ואין להקשות תאמר שההורג עבד כנעני נדון בסייף שכן הקילה תורה עליו ודינו כדין יום או יומים אבל ישראל חמור תאמר שההורגו נידון במיתה אחת חמורה מזו שהרי קיימא לן דאין עונשין מן הדין והואיל ולא פירש לך הכתוב באיזו מיתה אין להחמיר עליו יותר מן הדין דעבד כנעני וגם אין לך לדונו בחנק מדין מיתה האמורה סתם שהרי בעבד כנעני פי' מיתת סייף ואין שורת הדין נותנת להקל עליו יותר מזה: