באר הגולה, באר א א

1הבאר הראשון מים קדושים , חפרוהו שרים , חכמי חרשים . מימיו מכל תעוב מפרישים, שומרים האדם מחלאים קשים , מבריאים ומעבירים נגעי אנשים, מחזיקים ומחלפים כח לחלשים . ומשם יפרד והיה לארבע ראשים .

2התלונה הראשונה מה שהם אומרים, כי הוסיפו חכמים על התורה, והם הגזירות אשר גזרו והוסיפו, עד שגדשו הסאה. והם מי מריבה אשר רבו לומר כי בתורה כתיב (דברים ד, ב) "לא תוסיפו". גם יש כאן שתי תורות; התורה שנתנה מפי השם יתברך על ידי משה עליו השלום, ותורת חכמים תורה בפני עצמה, ואין כאן תורה אחת כמו שראוי . גם תורת משה על ידי זה חסירה, כאשר צריך להשלימה על ידי מצות חכמים . גם אמרו שגרעו מן התורה , והכתוב אומר (שם) "לא תגרעו". כך הם דבריהם .

3ואין ספק כי דברים אלו נאמרו שלא בעיון. כי כל איש בעל עיון אף בהבנה קלה, ידע סתירת דבר זה. שאם נאמר שאסור להוסיף שום מצוה על מה שכתוב בתורה, אם כן מרדכי ואסתר שהוסיפו יום י"ד ויום ט"ו [באדר] ימי פוריא על ישראל , הוסיפו על התורה, ועברו על "לא תוסיפו" הכתוב בתורה . ועוד, ממקומו הוא מוכרע טעות זה. שאם פירוש "לא תוסיפו" שלא יוסיפו לגזור דבר על ישראל, אם כן גם כן פירוש "לא תגרע" הכתוב אצלו, שאל יחסרו דבר מן התורה לבטל אותו. וכי דבר כזה* צריך אזהרה* שלא יבטל דבר מן התורה, שהזהירה התורה בכמה מקומות שלא* יבטלו מצות התורה . ועוד, וכי זה נקרא בלשון "גרעון", שאין זה נקרא "גרעון", רק בטול התורה, כמו שאמר בכל מקום (ויקרא כו, יד) "ואם לא תשמעו ולא תעשו". כי מה שייך "גרעון" כאשר מבטל התורה. רק פירוש "לא תגרע" היינו שבמצוה עצמו לא יגרעו דבר ממנו, רק יעשה המצוה כפי מה שראוי לעשות, בלי גרעון כלל . ולא יאמר אף כי המצוה היא לעשות ד' ציצית על ד' כנפות , אם יש בגד שיש לו ג' כנפות יעשה ג' ציצית על ג' כנפות שלו . וכן בודאי פירוש "לא תוסיפו", שאל יוסיף על המצוה עצמה דבר, רק יעשה המצוה כפי מה שיש לעשות בלי תוספת. דרך משל; "לא תוסיפו" היינו שלא יוסיף יום אחד על חג הסכות ועל חג המצות . ואינו עושה זה משום ספק או משום גדר וסייג , רק לשם מצות חג הסכות, או לשם חג המצות, ודבר זה אסור, כי אין ראוי לעשות רק שבעה ימים, ולא יותר . וכן מי שמוסיף על ד' פרשיות של תפילין לעשות חמשה פרשיות, ועל שתי פרשיות של מזוזה מוסיף לעשות ג', הרי הוא בכלל "לא תוסיפו"* . וכן "לא תגרעו", אם יחסר מן ד' בתים, ועושה מן ארבע בתים ג' בתים בתפילין, ומניח שתי פרשיות בבית אחד, והרי כל הפרשיות הם בתפילין, רק שעושה שלש בתים . וכן אם יעשה חמשה* ציצית בבגד שיש לו חמשה כנפות.

4ודבר זה הוא יותר גרוע משאילו לא יעשה המצוה כלל, ויניח אותה לגמרי . כי אם יניח המצוה ולא יעשה, אין כאן רק שיושב בטל מן המצוה. אבל מי שגרע מן המצוה, הוא (-ש)משנה המצוה במעשה, ולפיכך הוא בלא תעשה . והרי מי שעשה ג' ציצית בבגדו הוא עובר ב"לא תגרעו", ואם לא עשה שום ציצית הוא בקום ועשה בלבד . והנה התבאר כי פירוש "לא תגרעו" שאל יגרע מן המצוה, וכך פירוש "לא תוסיפו" , ואין כאן ספק כלל, וכך קבלו חכמינו פירוש המצוה .

5וכאשר תחקור על מקומו של הבאר הזה, תמצא אותו נחלק לד' ראשים ; האחד מה שפרשו חכמים המצוה שבתורה, וזה שנקרא 'דברי סופרים' . ואין הכוונה כלל שיהיה זה מדבריהם בלבד, כי תורה הוא לגמרי, וחייב עליו כמו שמחויב על הדבר המפורש בתורה . ונקרא 'דברי סופרים' בשביל שפירוש המצוה מדברי הסופרים , כמו שיתבאר .

6השני, הם המצות שהם בעצמם דברי סופרים, והביאו ראייה ודרש מן התורה. ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם, רק קרא אסמכתא בעלמא . ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאילו היה זה מליצה בלבד . והאומרים כך טעו, לא הבינו דבריהם, כי חס ושלום שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה , רק כל דבריהם אמת . וכאשר אמרו מנין דבר זה, והביאו ראיה מן המקרא, יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם . ויתבאר בקצת דברים, והם עדות על השאר .

7בפרק כל הבשר (חולין קו.) "כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו, יא), אמר רבי אלעזר בן ערך, מכאן סמכו חכמים נטילת ידים מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן, מאי משמע. אמר ליה דכתיב "וידיו לא שטף במים", הא שטף טהור, הא טבילה בעי . אלא הכי קאמר ואחֵר שלא שטף טמא , עד כאן. ודבר זה נראה כי הוא דרוש רחוק ביותר לדרוש 'ואחֵר שלא שטף במים'.

8ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת כי נטילת ידים הוא אסור מדרבנן . ומן הכתוב מביא ראיה כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר אברים . וזה הדבר מפני שהם כלי הנגיעה וממשמשין הכל בחוץ, ודבר כמו זה מסוגל לטומאה. וכמו שבבית הסתרים אינו מקבל טומאה, מפני שאינו ראוי לנגיעה, כך דבר שהוא כלי המשמוש בחוץ הוא יותר ראוי לטומאה מכל . ועיקר הכתוב דרשו במסכת נדה (מג.) מה ידיו אבראי, אף כל מאבראי, לאפוקי מגע בית הסתרים דאינו מקבל טומאה. מכל מקום מדכתיב "וידיו", ולא כתיב 'וראשו לא שטף', דהא ראשו גם כן מאבראי, אלא לכך כתיב "וידיו" לומר כי ידיו הם יותר ראוי לטומאה. ומפני זה הוציאו חכמים מזה ותקנו נטילת ידים, מפני שהידים יותר ראוים לטומאה מכל שאר הגוף, לטעם אשר אמרנו לפי שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ, ולכך תקנו להם טומאה מיוחדת לחולין . וזהו שדרשו 'ואחר שלא שטף במים טמא', כלומר מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד, לכך יש להם טומאה מיוחדת לחולין אף שלא נגעו, מפני שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ, כאילו נגעו בטומאה . ודבר זה ברור והוא ידוע לחכמי לב, כי הידים הם מוכנים ביותר לטומאה . הרי אם שהמצוה היא מדבריהם, יש למצוה זאת סעד וסמך מן הכתוב, שהידים מוכנים ביותר לטומאה. לא שיהיה בחנם מה דאסמכו אקרא, רק שלמדו גזירת חכמים מן הכתוב, כמו שאמרנו, רק שהוא רחוק ביותר, ולכך אינו מן התורה, ומכל מקום הוא יוצא מן התורה, רק שהוא רחוק, ולפיכך הוא מדרבנן .

9וכן בפרק אין מעמידין (ע"ז לז:), השלקות והכבשים אסורים . מנא הני מילי , דאמר קרא (דברים ב, כח) "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים שתיתי*" , מה מים שלא נשתנו על ידי אור, אף שלקות שלא נשתנו על ידי אור . וקאמר, מידי 'אור' כתיב . אלא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא , עד כאן. אין הפירוש שיהיה הכתוב זכר ומליצה בלבד , רק שלמדו גזירת חכמים מן המקרא. שלכך כתוב "אוכל בכסף תשבירני ומים ושתיתי" , שהאוכל הזה דומה למים, כמו* פירות וירקות שלא נשתנו, כמו מים שלא נשתנו. וקרא אורחא דמילתא קאמר, שאומה שהיא נבדלת מאומה אחרת, כמו שישראל נבדלים מכל האומות , אין דרך להיות להם חבור ושתוף עם האומה שנבדלת ממנה . ואין קונים זה מזה רק דבר שלא נשתנה . ולפיכך זכר הכתוב "מים", שזה לא נשתנה, וכן אוכל דומה לו. ובודאי אורחא דמילתא קאמר , ולא למצוה. מכל מקום למדו שדרך האומה להיות נבדלת מן אחרת בתקון האוכל. ומזה למדו גזירה זאת, שהם גזרו על בשולי גוים*, להיות הבדל האומה מאומה . בפרט באוכל שצריך תקון האדם, כי האוכל הוא נפש האדם , כי האוכל מחיה את האדם עצמו . והרי אומה זאת נבדלת בעצמה מן האומה האחרת . ולפיכך אוכל שנעשה אוכל על ידי אחד מאומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, אחר שהאוכל הוא מקיים האדם עצמו . בודאי אם לא נעשה אוכל על ידי אומה אחרת , הרי אין האוכל שייך אליו, כי לא עשאוהו אוכל . אבל אוכל שנעשה על ידי אומה אחרת, יש לישראל להרחיק אותו, ואם אין מרחיק יש להם קירוב וחבור. והרי יש לדבר זה סעד גדול מן הכתוב, רק שהכתוב מדבר מאורחא (-דקרא) [דמילתא]. וזה סמך אל בשולי גוים* שהוא אסור, מפני שהוא קירוב להם.

10ובפרק ב' דביצה (טו:) לענין ערוב תבשילין , מנא הני מילי , וקאמר שם דכתיב (שמות טז, כג) "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" , אמר רבי אליעזר, מכאן שאין אופין אלא על האפוי , ואין מבשלין אלא על המבושל, מכאן לעירוב תבשילין מן התורה , עד כאן. וביאור זה גם כן, כי פשט הכתוב מה שכפל הלשון "את אשר תאפו אפו", ולא כתב 'אפו היום', 'בשלו היום', רוצה לומר את אשר תרצו לאפות, אפו הכל היום כל מלאכת אפיה . ואל תאמר כי נתחיל היום באפיה , ואם יש דבר שלא נאפה, יאפה למחר . אין הדבר כך, רק את כל אשר תרצו לאפות, אפו היום, כי למחר לא תוכלו לאפות, אפילו אם כבר התחלתם האפיה היום, לא תגמרו למחר. ומזה למדו חכמים כי חלוק יש בין התחלת המלאכה, ובין גמר האפיה והבשול . ולא שיתחילו מבעוד יום ויגמרו בשבת, שאין אפיה ובשול בשבת לגמרי . וזהו בשבת, אבל יום שביתה אחר, כמו יום טוב , כאשר מתחילין מבעוד יום, ויגמרו ביום טוב לצורך שבת, אין זה נחשב אפיה ובשול ביום טוב, אף שהוא גם כן יום שביתה . ואין זה דרך רחוקה . ומכל מקום שיהיה זה מן התורה זה אינו, רק שהוא אסמכתא לתורה, רוצה לומר שהוא רחוק מן התורה, עד שאינו מחויב מן התורה במצות לא תעשה , רק הוא במדרגת גזירת חכמים, רק שיש לו ראיה ורמז מה מן התורה. ואם תעיין בדברים אלו אל יהיו קלים בעיניך דברי חכמים . וכל מקום שהוציאו חכמים האסמכתא מן המקרא, שכאשר תעיין בזה תדע כי יוצאים ומסתעפים מן התורה . ודברים אלו ברורים הם, לא יסכל בזה רק מי שלא יתן הודאה אל דברי אמת ויושר . ועוד יתבאר .