באר הגולה, באר ג ב

1בפרק אין עומדין (ברכות לב:) "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (ישעיה מט, יד). אמר ריש לקיש , אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אדם נושא אשה, זוכר מעשה ראשונה , אתה עזבתני ושכחתני. "התשכח אשה עולה" (שם פסוק טו) , אמר לה הקב"ה, בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל , ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטים, ועל כל רהטים ורהטים בראתי בו שלשים קרטים, ועל כל קרטים וקרטים בראתי בו שלשים גסטרא , ועל כל גסטרא וגסטרא שס"ה כוכבים כמנין ימות החמה, וכולם לא בראתי אלא בשבילך, ואת אומרת "עזבתני ושכחתני". "התשכח אשה עולה" , אמר לה הקב"ה, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה עגל. אמר לה "גם אלה תשכחנה" (שם) . אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה "ואנכי לא אשכחך" (שם), זה מעשה סיני , עד כאן.

2והמאמר הזה נראה הדרש רחוק מאוד מאוד, מה שלא תמצא בכל דבריהם דבר כזה לפרש "עוּלה" בשורק כמו "עוֹלה" בחולם , ו"מֵרַחֵם" מלשון פטר רחם. דע כי פסוק זה קשה בעצמו, שהכתוב אומר "התשכח אשה עולה" לשון יחיד, ואחר כך אמר "גם אלה*" בלשון רבים , והוי ליה למכתב 'גם היא תשכח'. והרד"ק (ישעיה מד, טו) ישב "גם אלה" על נשים דעלמא , מכל מקום לשון הכתוב קשה. ועוד, דלפי עניין הכתוב לא הוי למכתב "התשכח אשה עולה וגו'", וכך הוי למכתב 'גם אשה תשכח עולה מרחם בן בטנה ואנכי לא אשכחך', ולמה לי למכתב "התשכח אשה עולה", כיון שעיקר הכתוב בא להודיע לנו גם כי אשה תשכח עולה, אנכי לא אשכחך. דבלשון זה משמע שאין אשה משכחת עולה. וכן קשה, דלא הוי למכתב רק "ותאמר ציון עזבני ושכחני ה'" . וכן כפל לשון "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה".

3ולכך פירשו ז"ל, כי הכתוב בא להודיע תשובה לשאלת ישראל, שסוברים שמחמת גודל הגלות השם יתברך* עזב אותם . ולכך אומרים, 'רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו [ראשונה], זוכר מעשה ראשונה'. שבשביל שהיא ראשונה אליו, והיא בת זוגו - זיווג ראשון, והוא יותר נגזר אליו . ולפיכך אין ראוי שלא יזכור מעשה ראשונה, מפני שהיא ראשונה אליו . וישראל שהיו ראשונים, והם בודאי יותר בעצם חבור וזיווג אל השם יתברך מכל שאר האומות, כיון שהיו הם ראשונים מכל האומות, כמו כל דבר שהוא ראשון . ואם כן איך יהיה דבר זה ששכח אותי בגלות. מעתה פירוש הדבר כך; "ותאמר ציון עזבני ה'", ודבר זה לא תמצא בבשר ודם ששוכח אשתו ראשונה, "וה' שכחני" שהוא עשה עמי שלא כדרך העולם, והוא דבר שאין ראוי. ועתה הלשון מדוקדק מאוד, דלא כתב 'עזבני השם ושכחני', מפני שהם שני דברים; האחד - להגדיל* הענין , והשני - הוא התמיה .

4והקב"ה השיב לישראל, כי דבר זה אי אפשר שישכח אותם, שלא שייך שכחה בדבר שהוא הכל. כי השכחה שייך בדבר שאינו חשוב, ואינו שם על לבו אותו דבר, ומסלק אותו ממנו, ושוכח אותו . אבל ישראל הם הכל, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו בכמה מקומות . ולפיכך אין שייך שכחה בזה, כי אם אותם ישכח, אם כן מה יזכור, מאחר שישראל הם הכל, שכל המציאות נבראו בשביל ישראל. כי השכחה מורה כי הנשכח אין לו מציאות, שהוא נשכח ממנו כמת . ודבר שהוא הכל אין בזה שכחה, וכל מקום שיפנה הוא לפניו, כי הם הכל . לכך לא שייך שישכח אותם, כי אם כן, מה יזכור. ופירוש הכתוב , שהכתוב מספר דברי ציון שאומר כך, אבל אינו כך. דומה לאדם שאומר לאחר 'ראה זה האדם אומר דברים שאינם', וכן השם יתברך מספר דברי ציון שאומר "עזבני ה' וה' שכחני", וידוע שאין זה כך.

5" התשכח אשה עולה וגו'" (ישעיה מט, טו). פירוש, כי האשה אינה משכחת את עולה, והוא בנה הקטן אשר גידלה אותו , ומרחם בן בטנה אשר יצא ממנה . וכן ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם , לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים . לכך לא נקראו בשם "בנים", המורה על התולדה והבריאה , רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם, ולכך שם זה נקרא על ישראל (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם" . ונקראו "בני בכורי" (שמות ד, כב), מפני שהם מיוחדים ואין כמותם. כי אפשר שיהיו לאדם אחד בנים הרבה, ומפני שישראל הם אחד, שאי אפשר שיהיה אומה אחרת כיוצא בישראל, ולכך נקראו "בני בכורי" .

6וזה שאמר (ר' שמות ד, כב-כג) "כה אמר ה' בני בכורי ישראל שלח את בני ויעבדני". והעבודה הזאת הם הקרבנות, דכתיב באותו ענין (שמות ה, א) "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", ודבר זה הם הקרבנות, שהם חג ה' , שכן פירוש "חג" בכל מקום . ורוצה לומר שמפני שהם בניו, ראוים ישראל בפרט להקריב לפניו קרבנות. וזהו כי על ידי הקרבן יש כאן קירוב הגמור אל השם יתברך, שלכך הוא נקרא 'קרבן', שעל ידי זה הוא הקירוב הגמור . וישראל שהם בניו של השם יתברך, ואין קרובים מהם , ולכך הם בלבד ראוים להקריב לפניו . ואין שכחה לדבר שהוא קרוב לגמרי .

7ושני דברים הזכיר; 'כלום אשכח עולת אילים', כי העולה שהוא כולה כליל אל השם יתברך (ויקרא א, ט) , מורה זה הקירוב הגמור אל השם יתברך . 'ופטרי רחמים', הם הבכורים , שהם אל השם יתברך בשביל שאמר "בני בכורי ישראל שלח את בני ויעבדני". ומפני שהיה ממאן לשלח, הרג כל בכור במצרים, ובשביל זה צוה להקדיש בכור אדם ובכור בהמה . ולפיכך אמר כלום 'אשכח עולת אילים שהקריבו לפני, ופטרי רחמים'. שכל זה מורה כי ישראל הם בנים אל השם יתברך, והם אומה יחידה, כמו הבכור שהוא יחיד . ובודאי פשט הכתוב "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה", שאין שכחה לזה כיון שהוא בן בטנה, גם ישראל, שהם בנים למקום, אין* שכחה להם . רק שכתב לשון "עולה", ולא כתב 'התשכח אשה בנה ואת בן בטנה' , כדי לדרוש לשון 'עוֹלָה' ולשון 'פטרי רחמים', שזה מורה הקירוב הגמור . ומה שאמר 'כלום אשכח עולות שהקריבו לפני במדבר', ולא כל הקרבנות שהקריבו לפני השם יתברך, מפני שבמדבר היה ההקרבה הראשונה, והוא מורה על שישראל הם בניו של הקב"ה. כי התחלת הדבר הוא עיקר ועצם הדבר , ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה, כי דבר שאינו עיקר ואינו בעצם יש בו שכחה, אבל דבר שהוא עצם הדבר אין שכחה בו , ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר מה שישראל הקריבו לפני במדבר .

8והשכחה שנאמר כאן, אין הפירוש כמו השכחה שהוא אצל האדם, כי חס ושלום שיהיה נאמר שכחה בו יתברך , אבל השכחה הנאמרת כאן, רצה לומר הסרה וסלוק מאתו, כמו שאמר (ישעיה מט, יד) "ותאמר ציון עזבני ה'", והיינו הסלוק והסרה . ואמר שאין כאן סלוק והסרה, כמו שאמר שאין סלוק לפרי בטן של אדם, שאינו מסולק מן האם לרוב הצירוף והחבור שיש לאם אל בנה. כך אין סלוק ופרוד לישראל מהשם יתברך, לרוב החבור והצירוף שיש לישראל עם השם יתברך, מצד שהם כמו בנים נחשבים , כמו שהתבאר .

9ומפני כי יש לחשוב כי יש הסרה וסלוק לישראל מצד מעשיהם, כי העגל שעשו גורם להם סלוק, שמיד שהוציא אותם ממצרים עשו את העגל . וכמו שהקרבנות שהקריבו במדבר מורה על עצם ישראל, שיש להם חבור אל השם יתברך, כמו שאמרנו, כך העגל שעשו במדבר גם כן מורה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצמם, שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקב"ה כמו שאמרנו, לא עשו העגל בראשית שלהם שהוציא אותם ממצרים. ודבר זה מורה בוודאי סלוק ופירוד . וכמו שיש להם חבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, גם מעשה העגל מורה סילוק ופירוד מצד עצמם .

10ועל זה אמר כי "גם אלה תשכחנה" (ישעיה מט, טו). פירוש "אלה" הוא לשון קשה, כמו שאמרו חכמים בפרק ב' דיבמות (כא.) קשה עונשן של עריות, שכתוב בהם "אלה", "כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים כה, טז) . כי כל לשון "אלה" משמע קושי, דכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח", שהוא לשון חוזק וקושי . ואמר הכתוב, אף על גב שהעניין הזה שהוא חבור האם אל פרי בטנה הוא ענין חזק וקשה ההסרה , מכל מקום יש הסרה לדבר זה . וזה מפני כי אב ובן הם מחולקים, ולכך יש הסרה אל חבור זה, ושייך בזה שכחה . ואילו לא היה חבור אחר לישראל רק מצד שהם בניו, אף כי הוא דבר קשה וחזק להסיר, היה שכחה לדבר זה, כמו שאמר "גם אלה תשכחנה", כלומר אף שהוא דבר קשה שיהיה לזה שכחה, מכל מקום אפשר שיהיה לזה שכחה . וכן העגל מצד זה יש לו שכחה, כי אפשר היה שלא יעשו ישראל את העגל , וכל דבר שהוא אפשרי, יש לו הסרה כאילו לא היה .

11אבל "ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט, טו). ופירוש דבר זה, מה שהוא מצד השם יתברך, שנקרא שמו על ישראל, והוא יתברך מלך עליהם , דבר זה אין בו שכחה, ואין הסרה לזה. כי הוא יתברך ויתעלה אלקים של ישראל מצד החיוב, כמו שאמר (ר' יחזקאל כ, לג) "כי בחמתי ובאפי אמלוך עליכם", כי השם יתברך הוא אלקים לישראל על כרחם . ולפיכך כשבא ליתן תורה לישראל, ובא לגזור עליהם גזירות כמו מלך שבא לגזור גזירות על עמו , כמו שהתחיל לומר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", כי אני מלככם ואלוה שלכם , כפה עליהם הר כגיגית , כי הראה להם כי הוא יתברך מלכם על אפם ועל חמתם, וכמו שפרשנו, ודבר זה אינו כלל מצד ישראל . כי דבר שהוא מצד המקבל, כל מקבל אפשרי מצד עצמו . וכיון שהוא אפשרי מצד עצמו, אפשר שיהיה הסרה וסלוק . אבל דבר זה הוא מצד העלה*, הוא השם יתברך. לכן אין לומר שיהיה בדבר זה שום צד אפשרות הסרה, כי לא היה זה מצד רצון ישראל, רק שכפה עליהם הר כגיגית, וכמו שבארנו דבר זה באריכות גמור בחבור תפארת ישראל . ובודאי לדבר זה אי אפשר שיהיה הסרה לזה .

12ולפיכך "אנכי ה' אלקיך" הוא ראשון לכל הדברות, כי דבר זה הוא קודם לכל, כי הוא דבר מחויב, אי אפשר שיהיה רק כך . והרי דבר זה נראה ברור, כי אף שישראל עשו העגל, ועבדו עבודה זרה , בודאי לא היו כופרים ב"אנכי ה' אלקיך" . ולפיכך מעשה עגל, אף על גב שעברו דבור "לא יהיה לך" (שמות כ, ג), דבר זה יש שכחה אליו, כי העגל הוא מצד העובדים . ואתה הבן וראה, כי בדבור הראשון כתוב "אנכי ה' אלקיך", לא אמר 'תקבל אותי לאלקים' , שאז היה דבר זה תולה בישראל. אבל אמר 'אנכי ה' אלקיך' על כרחך ועל אפך. אבל בדבור השני, שהוא מצד ישראל, אמר "לא יהיה לך", וכבר בארנו זה בחבור תפארת ישראל . ולכך מעשה העגל יש לו שכחה . והבן הדברים האלו מאוד .

13ומעתה כאשר תבין דברים אלו אשר נתבארו כאן, ותבין קצת מעצמך, שאי אפשר לכתוב הכל בכתב , ישתומם לבך על מראה הלזה, איך פירשו הכתוב בעומק מאוד, והוא פירוש הכתוב באמת ובדקדוק מאוד מאוד. כי במה שאמר (ישעיה מט, טו) "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה" רמז הכתוב שקשה השכחה והסרה אל החבור שיש לישראל במה שהם בנים , ורמז אותו בלשון נופל על לשון . וכן מה שאמר "גם אלה תשכחנה" (שם), שבא לומר שיש הסרה ושכחה מצד ישראל המקבלים, אף על גב שהוא קשה . וכן יש הסרה אל הפחיתות שיש לישראל, כי דבר זה גם כן מצד עצמם, שהוא מעשה העגל . ורמז אותו בלשון "אלה"* חטא ישראל שעשו להם העגל, שהוא עבודה זרה, שהוא חטא קשה, וזהו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד) , כמו שידוע למי שמבין דברי חכמה, הכל בענין עמוק מאוד . וכן מה שאמר "ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מד, טו), שזה הדבר הוא עיקר מה שאין שכחה והסרה לישראל, במה שהוא יתברך אלקי ישראל בפרט . לדבר זה אין שכחה, כי דבר זה הוא מצד השם יתברך, ודבר שהוא מצד השם יתברך אין הסרה וסלוק .

14וכל איש חכם ונבון, יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאוד מאוד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה, יתפלא על הריחוק מן פירוש הכתוב, וגם דבריהם אינם נראים לו . ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה, נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים . אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק - הוא ממנו . וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם, אין אחד מהם, הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו . שלכך נקרא 'דרשה', כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאוד מאוד , עד עומק הכתוב. ואף כי לפעמים ימצא זה דורש בעניין זה, וזה בעניין אחר , דבר זה אינו קושיא כי בודאי צורת הפשט הוא אחד, אבל הדברים העמוקים היוצאים ממנו הם הרבה מאוד. וכן כל דבר ודבר שנמצא בעולם, הוא אחד בעצמו כאשר הוא נגלה לעין כל, וכאשר יבחן כל דבר על אמיתת ענינו ומהותו, ימצא בו דברים וענינים הרבה, וכולם הם אמת ברור . ולפיכך כאשר הם* בחנו אמיתת הכתוב, ימצאו* דברים הרבה מתחלפים, וענינים שונים כפי הענין, והכל הוא אמת. רק מי שאינו עומד על דבריהם, נראה לו הדבר זר .

15ובדבר* זה יש להוכיח קצת מן הרבנים, שיקראו 'דרשה' על מה שאומרים על המאמר מדברי חכמים, יהיה מכוין האומר לזה, או לא כוון האומר אותו, רק שרוצה הדורש לחבר דברים חדשים. וכל אשר הוא זר, הוא יותר חביב ומקובל ומרוצה להם . ותולים עצמם במדרשי חכמים, שנראים רחוקים מאוד. חלילה חלילה*, כי כשלו ונפלו. כי אין עניין הדרשה כך, רק נקרא 'דרשה' מפני שהוא דרישת וחקירת הכתוב, כאשר היה מקובל להם לדרוש התורה בי"ג מדות, לא חסרו ולא הוסיפו כלל . אבל דרשה של דברי תהו, חס ושלום, אין זה רק שחסרו הבנתם ועומק דבריהם, כמו שאמרנו . ואין ספק שאי אפשר לבאר דבריהם בכלל , כי לפי עומק דבריהם, דבר אחד מדבריהם צריך ביאור רחב מאד, ואי אפשר במקום הזה . רק שהדברים אשר אמרנו ללמוד על הכלל כולה, שכלם הם אמיתיים ושלימים, ומום אין בהם . שאם הדבר שנראה רחוק ביותר, כמו שנראה מאמרים האלו, הוא כך, וכל שכן הדבר שאין כל כך רחוק, על אחת כמה וכמה . רק שדבריהם צריכים התבוננות גדול.

16שהאדם יחשוב בתחלת העיון שדברים רחוקים הם, והם קרובים . והסבה היא אחת, שדרך החכמים דבריהם הפשוטים צריכים התבוננות, לפי עומק החכמה שבהם. ולפי גודל חכמתו של כל חכם, דבריו יותר בעומק, ולפי קטנות האדם בחכמה, אין בדבריו מן העומק. ודבר זה מבואר נגלה בחוש מן כל החכמים שהיו עד עתה, שסתימת הדברים הוא לפי גודל חכמתו של כל אדם, כי דבריו יותר בעומק. ולפי קטנות האדם בחכמה, אין בדבריו מן העומק . ודבר זה מבואר נגלה מן כל החכמים שהיו עד עתה, שסתימת הדברים הוא לפי גודל החכמה של חכם .