באר הגולה, באר ד טו

1פרק קמא דברכות (ז.) אמר רבי ישמעאל, פעם אחת נכנסתי* להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י"ה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי, ישמעאל בני, ברכני. ואמרתי לפניו, רבונו של עולם, יהי רצון לפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, והכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו . מאי קא משמע לן, ברכת הדיוט אל תהא קלה בעיניך, עד כאן. והנה רבים שוממים* על המאמר הזה , שיהיה ההדיוט מברך מי שמברכתו יתברך הכל . ואמנם כאשר תבין את הדברים אשר אמרנו לך עד הנה פעמים הרבה , אין קשיא ואין תימה בזה. כי לא נמצא כבודו יתברך אצלינו בשלימות כפי מהות עצם הכבוד שלו יתברך, ואין זה רק לחסרון הנמצאים, שהם בחסרון, שאין כבודו יתברך נמצא אל הנמצאים כמו שהוא . ולכך כאשר אמר 'ישמעאל בני ברכני', לא שהוא יתברך מקבל ברכה מברואיו, חס ושלום לומר כך , רק הדבר הזה שעל ידי ברכה זאת יהיה הוא יתברך נמצא אל הנמצאים, שהם* בניו, במדת הברכה. וזה שלא יתנהג עם בניו במדת הדין, ויכנוס להם לפנים משורת הדין. ודבר זה נקרא 'ברכה', כי כל ברכה הוא תוספת ורבוי יותר מן השעור המוגבל , שאין הברכה שנותן לו מה שהוא צרכיו בלבד, כי לא היה זה ברכה מה שהוא נותן לו צרכיו , אבל עניין הברכה שיהיה לו תוספת חוץ מן השעור . ולפיכך אמר 'יהי רצון וכו", כלומר שיהיו מדותיו בלא שיעור מוגבל, עד שיהיה נכנס עם בניו לפנים משורת הדין, ואז הוא נוהג במדת הברכה, שהוא דבר שמוסיף לעשות . ודבר זה בפרט נקרא ברכה אל השם יתברך, לא מה שהוא נותן שאר ברכה . כי כאשר נותן שובע וברכה, שהוא ברכה אל המקבל, אין דבר זה נקרא ברכה אל השם יתברך. אבל כאשר הברכה במדותיו בעצמו, שמדותיו שנוהג עם ברואיו הם לפנים משורת הדין, ואין מדותיו מוגבלים משוערים, דבר זה נקרא ברכה אליו . ואם כן אין זה קשיא איך נאמר שהוא יתברך מקבל ברכה מן האדם, שאין מקבל דבר מן אדם חס ושלום, רק כאילו אמר 'יהי רצון וכו" שכך יהיה נמצא אל בניו בברכה. ועל זה אמר 'ישמעאל בני ברכני', כלומר שבקש שיהיה הוא יתברך נוהג עם בניו במדת הברכה. ודבר זה הוא ענין אחד עם מה שאמרו שישראל מוסיפין כח וגבורה למעלה . וכל הדברים האלו אינם נאמרים על עצמו יתברך, רק שכך הוא נמצא אל הנמצאים . ולכך מה שאמר 'ישמעאל בני ברכני', רוצה לומר תברך אותי עד שאני נמצא בברכה אל בני, וזה כאשר אני נוהג לפנים משורת הדין עם בני .

2ובאולי יקשה עוד, אחר שהוא יתברך רוצה בברכה, אם כן מי המוחה בידו לעשות ולהתנהג עם בניו במדת הברכה , ולמה אמר 'ישמעאל בני ברכני' . דבר זה אין קשיא למבין עניין הברכה, כי הברכה בצד עצמה ראוי מצד הנמצאים , שעל ידי הנמצאים נמצא אל הנמצאים במדת הברכה. ודבר זה תוכל להבין, כי כל הברכות הם מן הזולת, כי יצחק ברך את יעקב (בראשית כח, א), ויעקב ברך את בניו (בראשית מט, כח), ואין אחד שברך* את עצמו. ואילו התפלה מתפלל האדם על עצמו. ויפה התפלה לאדם על עצמו מתפלת אחרים עליו, שכן אמרו ז"ל (ב"ר נג, יד) יפה תפלה לחולה על עצמו מן תפלת אחרים עליו. וזה כי הברכה כמו שאמרנו הוא תוספת , ולפיכך הברכה הוא שייך מן הזולת, אשר הוא תוספת על אשר מברכין אותו. לכך אותו שהוא תוספת, מביא תוספת והוא ברכה . ולא שייך ברכה מעצמו, שהוא בעצמו אינו תוספת . וזהו אמרם (ברכות ז.) אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך. כי הברכה שהיא מצד הזולת, ומצד הזה הברכה*, ולפיכך אף ההדיוט מביא הברכה . אבל התפלה הוא בקשת צרכו במה שחסר לו , ויותר הוא נקרא צרכו מה שחסר אליו בעצמו ממה שמתפללים אחרים אליו . ולפיכך מצד הזולת ראויה הברכה יותר, כי הזולת הוא תוספת וברכה . וזה שאמר 'ישמעאל בני ברכני', כי הברכה היא ראויה מצד הנמצאים, שהם מביאים הרצון שיהיה הוא יתברך נוהג עם בניו במדת הרחמים, שהנמצאים הם ברכה בעצמם מה שהשפיעם השם יתברך, ולפיכך על ידי הנמצאים, שהם ברכה, בא הרצון ממנו שיתנהג* עם בניו במדת הרחמים, ונמצא אל הנמצאים במדת הברכה . ולא שהוא יתברך בעצמו צריך לקבל הברכה מן הנמצאים, כי ברוך הוא ומבורך שמו לעולם, רק מה שהוא נמצא אל הנמצאים במדת הברכה, הוא מצד הנמצאים שהם ברכה, מביאים הרצון יתברך ברצון* וברכה אל הנמצאים .

3ואמר שראה אכתריאל י"ה ה' צבאות וכו'. פירוש, שהגיע עד תכלית המדריגה שאפשר לאדם להשיג . כי הא' מורה שהוא יתברך התחלה וקדמון, שהרי הא' הוא התחלה וראשית . ושם 'כתר' מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, ואין משתתף עם הנמצאים, שזה מורה עליו שם 'כתר', כי המלך על ידי שהוא מלך ויש לו כתר, הוא נבדל מן שאר העם . ושם "אל" באחרונה, לומר כי אין זה כתר הדיוט, רק כתר אלקי. כמו כל המלאכים הנבדלים , יש להם באחרון שם 'אל' . כמו 'גבריאל', רוצה לומר שהגבורה שלו אינה גבורת הדיוט, רק גבורה אלקית . 'רפאל' ממונה על הרפואה, והרפואה היא רפואה אלהית, ואינה רפואת בשר ודם , וכן הכל . ושם י"ה לומר כי מאתו נברא ומשתלשל הכל, וזה מורה שם י"ה, שהרי "בי"ה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, ד), כי ביו"ד משמו ברא העולם הבא, ובה"א ברא העולם הזה (מנחות כט:) . ואחר כך הזכיר שם הויה, כי אחר שבראם והוציאם לפעל, הם צריכים אל התמדת הויה המקוימת, וזה נתן להם בשם הויה, כי כן מורה שם של הויה, על הויה תמידית מקוימת . ודבר זה ידוע למשכילים בחכמה, כי משם הזה נמצא הויה התמידית המקוימת ועומדת . ואחר כך הזכיר שם 'צבאות', כי משם הזה נמשכו רבוי התולדות אחר שבראם, ולא היה העולם מתרבה ולא היו* פרים ורבים, ומשם הזה נמשך רבוי התולדות . ולכך נקרא 'צבאות' מלשון צבא, המורה על הרבוי . הנה אלה שמות הקדושים מורים על סדר השתלשלות, כסדר ראוי ונכון, בלי תוספת ובלי מגרעת .

4ולמדריגה הזאת הגיע כאשר נכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים. כי הקטורת לפני ולפנים לכהן גדול ביום הכפורים (יומא נב:), הוא הכנה שיש לאדם על הדבוק היותר פנימי ועליון . ואמר השם יתברך 'ישמעאל בני ברכני', רוצה לומר שחפץ השם יתברך שיהיה נמצא הוא יתברך אל הנמצאים במדת הברכה, ויהיה במדותיו תוספת על מדותיו. כי לא הוזכר בכל זה התוספת על מדותיו יתברך, שיהיה נוהג לפנים משורת הדין עמהם*, כי דבר זה בפרט נקרא 'ברכה' . כי בשם 'אכתריאל' לא נרמז בזה תוספת שהוא במדותיו. כי מה שהוא יתברך נוהג לפנים משורת הדין, הוא תוספת ברכה במדותיו. וחפץ השם יתברך שיהיה נמצא אל הנמצאים במדת הברכה, ולפיכך אמר 'ישמעאל בני ברכני'. ואמר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך וכו'. ודבר זה מצד הנבראים, כי לכך בריאת עולם מתחיל בבי"ת, שהוא ברכה , כמו שהתבאר במקום אחר , כי עולם הזה המושפע מן השם יתברך, הוא עצם הברכה , לכך הנמצאים מצד שהם עצמם ברכה, מוציאים לפעל הברכה לגמרי, שהוא ההנהגה לפנים משורת הדין, ועל ידם נמצא השם יתברך אל עולמו במדת הברכה . וזה שאמר 'ונענע לי בראשו', ורוצה לומר 'אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך'. כלומר, אל תתמה שיהיה הדיוט מברך, ומה כחו, כי בודאי ראוי* שתבא הברכה מן הזולת. וזה מפני שהזולת הוא תוספת, ולכך ראוי שעל ידו תבא הברכה, שהיא תוספת גם כן. ולפיכך אף ברכת הדיוט אל תהא קלה, כי כל ברכה ראויה שתבא על ידי הזולת .

5אך פן יהיה עם לבבך דבר שאינו , כי יש לך לדעת כי כל הדברים האלו אינם באמתת עצמו יתברך, שמצד עצמו הוא מקור הברכה , ואין האדם שייך אל זה . רק במה שהוא יתברך לא נמצא אצלינו בשלימות כבודו, מצד חסרון המקבל שאינו מוכן לקבל עצם כבודו , ועל ידי הברכה הזאת שהוא מצד המקבל, שהוא בעצמו ברכה, יוצא לפעל הברכה שיכבשו רחמיו את כעסו, ונמצא אל הנמצאים במדת הברכה. ועל עניין זה נאמרו אלו דברים, ואין ספק באמתתם. ודבר זה מפתח להבין כמה וכמה תעלומות חכמה, אשר הם נסתרים מבני אדם, כי חושבים שדברים אלו אמרו מצד אמתת עצמו יתברך, שמשמעותם שיקבל הוא יתברך השלמה מן הנמצאים, חס ושלום לומר כך ולהרהר כך. רק שהוא יתברך נמצא בברכה אל המקבל - שהוא חסר - על ידי ברכה זאת, ומפתח זה תקח בידך. גם מה שאמרו ז"ל (ברכות ז.) שהקב"ה מתפלל , הוא עניין זה בעצמו, שלא נאמרו הדברים רק במה שנמצא הוא יתברך אל הנמצאים ומקבלים כבודו קבול חסר, ולא נמצא הוא יתברך אל הנמצאים במעלה זאת, שיהיה הטוב והברכה בפעל (-מה-), מצד חסרון המקבל, רק שהוא יתברך מבקש שיכבוש כעסו, רצה לומר שבעניין זה שהוא יתברך מבקש הרצון שיכבשו רחמיו את כעסו, אבל אינו נמצא להם הרצון בפעל לגמרי שאין מעלתם כל כך. ולפיכך אמרו שהקב"ה מתפלל, שהכוונה בזה כמו שאמרנו, שאין המקבלים במדריגה שיהיה הרצון אצלם בפעל, רק כך נמצא להם שהוא יתברך רוצה וחפץ שיכבוש כעסו . וכן מה שאמרו (ברכות ו.) הקב"ה מניח התפילין , הוא גם כן מצד המקבל, כי בודאי מצד עצמו יתברך אין פאר מצד הזולת כלל, כי "בהיכלו כולו אומר כבוד" (תהלים כט, ט), רק מצד שנמצא הוא יתברך אל המקבל, יש לו תפילין, והוא הפאר, שהוא יתברך מפואר ומהודר מישראל*, שהם העלולים . ואין לכתוב מזה יותר כלל. ואל יחשוב האדם ספק באלו דברים, רק ראוי להתבונן בהם, ולתת לב עליהם לעומקם. והוא יתברך יכפר בעדנו , אך שמרנו דרך חכמים להסתיר* ולהעלים מה שאפשר* באלו דברים .