באר הגולה, באר ה ג

1בפרק הספינה (ב"ב עג:) אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה אזלינא במדברא, וחזינא הנהו אווזא דשמיטין גדפייהו משמנייהו , וקא נגדי נחלא משחא מתחותייהון . ואמינא להו , אית לי מנייכו חולקא לעלמא דאתא . חדא דליא לי אטמא , וחדא דליא לי גדפא . כי אתאי לקמיה דרבי אליעזר, אמר לי, עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין , עד כאן . גם מאמר הזה הוא על כבוד יוצר הכל , כאשר נראה בעולם חסרון לצדיקים, ולאשר היה ראוי להם הטוב בעולם הזה, ולא נמצא כך, והם* בחסרון היותר . ועל זה באו לגלות, כי אין חסרון במעשה ידיו . ויש לך לדעת, כי כאשר באו חכמים לתאר* הטוב שיהיה לצדיקים, היו מתארים אותו בשם אכילה . ודבר זה דבר מופלג לחכמים יודעי האמת, כי האדם אשר הוא בתחתונים בפרט, השלמתו על ידי קבלה . וזה עניין האכילה עצמה, שאין האכילה רק מה שמקבל האדם, ובה יושלם עמידתו וקיומו , כי זהו מעצם האדם, שהתחתונים צריכים לקבל . ולכך נקרא הטוב אשר יקבלו לעתיד בשם 'אכילה' . ודבר זה מבואר במאמר (ב"ב עד:) ואף לויתן זכר ונקיבה ברא אותם . ועם כי גם שם אין מקומו, כי הוא דבר עמוק בעניין שכר הצדיקים, שהשלמתם על ידי קבלה, וקרא זה אכילה .

2ומפני כי אין אותה אכילה גשמית , לכך מייחס האכילה הזאת אל אווזא שהוא עוף, שכל עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, שהרי הוא פורח באויר , ונקרא "עוף השמים" (בראשית א, ל), ודבר זה בארנו במקומות הרבה . ובפרט מיוחס דבר זה אל אווזא, כמו שיתבאר בסמוך עניין זה. ולכך האכילה והקבלה הרוחנית מתיחס יותר אל האווזא, כי יש לה השומן, והכחוש הוא חסר, אבל השומן בשביל השמנונית אינו חסר . ולעולם הבא תהיה הקבלה עד שלא יהיו חסרים , לא כמו העולם הזה, שעם קבלת האכילה הוא חסר . ולכך הקבלה של עולם הבא מיוחס לדבר זה בפרט, הוא האווזא. ולפיכך אמר 'דחזינא הנהו אווזא וכו", שראה אותו במדבר , כי המדבר מקום שהוא מיוחס למדת הדין , ולכך אין שם דברים הגשמיים רק דברים האלקיים. שהרי התורה נתנה במדבר (שמות יט, ב) , וכן המן , כי הדברים גשמיים אין עומדים במדת הדין, רק מצד החסד והטוב . ומצד (-ש-)מדת הדין היה ראוי שיהיה השפע הטוב בעולם הזה , רק המקבל אינו ראוי לזה . ולכך אמר 'דהוי נגדא נחלא משחא מתחותייהו', רוצה לומר כי העולם הזה ראוי מצד הדין לקבל שפע כמו זה. וכבר אמרנו כי השומן מורה על השלימות הגמור, הפך הכחוש שהוא חסר לגמרי. וכאשר הגוף הוא שלם, מסתלקים הנוצות, כמו שהשערות הם גדלים כאשר יש כחישותא, כדכתיב (דברים לב, כד) "מזי רעב" . והפך זה, יש כאן סלוק השערות כאשר הדבר בשלימות. ולכך אמר דשמטי גדפייהו משמנייהו , שזה מורה על שלימות גמור מבלי חסרון .

3ואמר חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא . דע, כי הטוב המקוה לצדיקים כתיב (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים". ופירשו חכמים (חולין קמב.) "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב, וזהו עולם הבא, שהוא כולו טוב , ו"למען יאריכון ימיך" (דברים ה, טז), לעולם שכלו ארוך נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה, שיהיה להם הטוב לגמרי. והשני, שלא יהיה הפסק לטוב, רק שיהיה נצחי . ובשני דברים נכלל הכל; הטוב שהוא בתכלית, והנצחי* . וזה שאמר 'חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא'. האטמא הוא הירך, והוא העמוד* שעליו נשען הבעל חי, והוא קיום שלו . ודבר זה רמז על הקיום הנצחי, כמו שאמרנו . וחד דליא לי גדפא, שיהיה להם המדריגה הרוחנית, מסולקים מן החומר, והוא הטוב הגמור בלי צער . וזה מורה דווקא בכנפים, כי הם כנפי רוח, שעל ידי הכנפים הוא פורח באויר , ולכך נקראו "כנפי רוח" (ש"ב כב, יא) . והנה רמז בזה על השפע הרוחני, אשר הוא נצחי בלי שנוי, כמה שאמר 'חד דליא לי גדפא, וחד דליא לי אטמא' . והוא שרמז עליו דוד עליו השלום (תהלים טז, יא) "נעימות בימינך נצח", והבן זה, כי הוא דבר מופלא מאוד . ועשה מזה שני דברים, חד דליא לי גדפא, וחד דליא לי אטמא, לומר כי הם ב' דברים מחולקים. וגם התחיל תחלה באטמא , שהוא המדריגה שאינו כל כך עליונה*, שהרי תמצא כמה דברים גשמיים פחותים, והם קיימים גם כן , ולכך זכר האטמא, ואחר כך המדריגה היותר עליונה, והוא גדפא . ובתורה הוא הפך זה, דכתיב (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים" , שהתורה מזכיר העיקר, הוא המדריגה עליונה קודם .

4וכשבאתי לרבי אליעזר , אמר עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. שאילו זכו בעולם הזה, והיו מעשיהם על פי הדין והמשפט, ולא היו נוטים מקו הדין, היו ראוים אל הטוב. שכבר אמרנו כי היה נמצא הטוב בעולם בשלימות בפעל, כמו שאמר לפני זה כי היה נגדא נחלא משחא מתחותייהו. רק מצד המקבל יש מונע . לכך יתנו ישראל הדין על זה, מפני שיצאו מן הדין . בעבור שאין מעלת ישראל בעולם הזה כל כך כפי מה שראוי להיות כפי הדין, לכן יתנו הדין על זה .

5כלל הדברים אשר רמזו בזה, כי לפי מעלת העולם וסדור שלו ראוי כי ימצא* בעולם השפע הטוב בשלימות. רק כי יש חסרון בנמצאים, שאין להם המדריגה שראוי להיות, ועל זה יתנו הדין, מה שהמניעה הזאת הוא מצד המקבל. ומעתה הבן, והאדם יבין מעצמו, כי אי אפשר לכתוב יותר מזה . והכל נרמז במה שאמר הכתוב (תהלים טז, יא) "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח"; כנגד הנעימות אמר 'חד דליא לי גדפא', ונגד הנצח אמר 'חד דליא לי אטמא', והבן זה . ודברים אלו עדים נאמנים, מעידים מגידים דברי אמת ויושר על גודל חכמתם והשגתם. ואל יהא לאדם השגה זאת קטנה, כי הם השגת דברים עמוקים מאוד, והוא מעיד על הפלגת החכמה שהיו לחכמי ישראל, ויותר מזה אל המליצה יקרה* שבדבריהם. שכל אשר אמרנו עד עתה, הם כללו אותם במליצה היקרה קצרה נכבדה מאוד, כאשר יתן האדם על לבו נועם המליצה בכל דבור ודבור שבה . וכל כונתם לשבח ולפאר בורא ויוצר הכל . והנה בארנו לך איזה מאמרים, כי אין להאריך בכל המאמרים שהם נעלמים מבני אדם. ואם יזכנו השם יתברך יתבארו שאר המאמרים הנעלמים בכלל מאמרי התלמוד .