בית הלוי על התורה, שמות

1יחזקאל (ט"ו) ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא הומלחת והחתל לא חותלת ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. הנה פשטות פירוש הפסוקים וכן פירש"י וכל המפרשים דהוא משל על ישראל שהיו מאוסים ומלוכלכים בעת שיעבודם במצרים וממשילם כתינוק המלוכלך בדם הלידה ולא נרחץ, וזהו שאמר ואראך מתבוססת בדמיך. והא דמסיים הפסוק ואומר לך בדמיך חיי, בע"כ פירושו לרבותא, דגם בדמיך המאוסים הללו תחיי, וכן כתב רש"י שם, אף בניוולך זה לא תמותי, ועיין במס' כריתות (דף ט') דאמר דאבותינו נכנסו בברית בדם מילה, ודרש ליה מהך קרא ואראך מתבוססת בדמיך, ודרש ליה על דם פסח ודם מילה, ולפי"ז יהיה הפירוש ואומר לך בדמיך חיי, דבעבור זכות דמיך תחיי, דמצות אלו יגינו עליך להגאל משיעבודם של מצרים, וזהו היפוך פירושו לפי הפשוט. גם יש להבין למה אה"כ שני פעמים ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, ולאיזו ענין רמז כפילת הדברים, דגם לפי הדרש דקאי על דם פסח ומילה דהם שני מצות, מ"מ הרי בכלל דמיך משמע ג"כ שני דברים דהוא לשון רבים, ולמה כפל הכתוב דבריו:

2בתהלים (ק"ה) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו שירו לו זמרו לו גו', ויפר את עמו מאד ויעצימהו מצריו, הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו. לכאורה יש להבין דכל המזמור הולך ומספר חסדי ה' שעשה לישראל מאז היו לגוי, ולמה הזכיר כאן מה שהפך לב מצרים שישנאו אותם, והרי אין זה בכלל הטובות, והרי לכאורה אדרבה בזה הוא מקטין עיקר טובת הגאולה ממצרים, כיון שבהתחלה לא היו משתעבדים בם מצד עצמם רק הקב"ה הפך לבם שישנאו אותם. גם יש להבין עיקר הדבר דלמה הפך לבם שישנאו אותם, ובעבור איזו חטא הגיע להם כן. וכל זה לא נזכר במזמור זה:

3במדרש רבה על פסוק ויקם מלך חדש על מצרים וז"ל, רבנן פתחי לה פתחא בהאי קרא, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש חלקיהם, כשמת יוסף הצדיק הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן בצאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותם לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקיים מה שנאמר עתה יאכל חדש את חלקיהם, מלך חדש שעמד במצרים וחידש עליהם גזירות. ובילקוט הושע על פסוק זה בה' בגדו כי בנים זרים ילדו מביא ג"כ זה הדרש רק בשינוי לשון קצת, ואמר ג"כ דבטלו מצות מילה, ומסיים, וז"ל אמר הקב"ה אתם חידשתם עליכם עבודה אף אני מעמיד מי שמחדש עליכם גזירות, את חלקיהם שנחלקו מאחר הקב"ה. ויש להבין מה שאמר אתם חידשתם עליכם עבודה, דמהו העבודה שחידשו עליהם, והרי מי שאינו מל את בנו עובר בשב ואל תעשה ואין בזה קום ועשה. גם יש להבין אחרי דהמדרש מפרש הפסוק דהפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, דזה היה אחר שבטלו מעליהם מילה, א"כ היאך קרי להו הפסוק עמו ועבדיו דמשמעו צדיקים, והרי כן מדקדק הגמרא בסנהדרין (דף מ"ז) על פסוק נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים מאי עבדיך הני דמיחייבי מעיקרא כיון דאיקטול קרי להו עבדיך, הרי דלשון זה משמע צדיקים שאין בהם חטא, וכיון דביטלו מילה שהיא המצוה המיוחדת שהיתה בידם יותר משאר בני נח הלא ערלים המה והיאך קרי להו הפסוק עמו ועבדיו. גם עיקר הדבר תמוה על דור קדוש כמוהו אשר היה רק דור אחד אחר השבטים שיבטלו מעליהם מצות מילה שנכרתו עליו י"ג בריתות, ואע"ג דנמצא במדרשים דבמצרים היו קצת מישראל עוברי עבירה, זה היה במשך רב אח"כ דכובד השיעבוד קלקל אותם, וכמו דאיתא בילקוט על פסוק והמים להם חומה, דקטרגו עליהם והרי עבדו ע"ז במצרים, ובאה התשובה הללו עבדו מתוך השיעבוד מתוך טירוף הדעת. הרי להדיא דקודם השיעבוד היו צדיקים גמורים. והוא סתירה למאמר המדרש הנ"ל שעוד קודם התחלת השיעבוד בטלו מילה:

4וע"כ נראה דודאי גם אחר השיעבוד היו צדיקים גמורים. ועוד יותר דגם אחר ששיעבדו בהם לא הניחו מלמול בניהם וכדאיתא להדיא בילקוט סוף פרשת בשלח וז"ל, כשהיו מלין את בניהם אמרו להם המצריים למה אתם מלין אותם יהיו כבני מצריים ויקל השיעבוד הקשה מעליכם, אמרו להם כלום שכחו אבותינו אברהם יצחק ויעקב את אביהם שבשמים שישכחו בניהם אחריהם. הרי דגם אח"כ היו מלין בניהם. רק הענין יובן דהנה מסורת היה בידם שצריכים שישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה, ואחר שמת יוסף הבינו כולם אשר ימי השיעבוד ממשמשים ובאים, ומעתה יתחיל הגלות, והתחילו לפחוד ממנו ולדאוג על העתיד. כי מי יודע היאך ומה יתנהגו המצריים עמהם ועם בניהם אחריהם זמן ארוך כזה. וביקשו עצה לזה והסכימו בעצה להתקרב להמצריים ולא להיות מובדלים מהם הרבה, ושלא יהיו ניכרים ביניהם כגרים ונכרים, יען בהתקרבות הגופים יתקרבו הלבבות ותתמעט השנאה. ובודאי אשר ע"פ שכל האנושי כן הוא הנכון. והנה עיקר ההבדל שהיה בין ישראל למצרים היא המילה שהיא בגופו לאות עולם, וכמו דאיתא בסנהדרין (דף ל"ט) דא"ל לר"ת תא נהוי לעמא חד א"ל לחיי מיהו אנן דמהילינן לא מצינן מיהוון כוותייכו. ובפרט אז במצרים קודם מתן תורה לא היה שום מצוה אחרת בישראל מה שאין בבן נח רק מילה לחוד שניתנה לזרעו של אברהם. ונתחכמו אז אשר תיכף אחרי המילה ימשכו ערלתן עד שישאר מקום החתך והמילה מכוסה כמו שהיה ולא יהיה ניכר שהם מהולים, ונמצא יצאו ידי שתיהם, דהמצוה קיימו כד"ת וגם אינו ניכר. וזהו שדקדק במדרש ואמרו הפירו ברית מילה אמרו נהיה כמצריים. גילה המדרש כוונתם בזה דלא מאסו במצוה זו רק הכוונה שלהם היתה כדי שיהיו נראים כמצריים. וגם דקדק המדרש ונקט לשון הפירו ברית מילה ולא נקט ביטלו, דהרי לא ביטלו המצוה רק הפירו, דלשון הפרה משמעו עקירת הדבר מכאן ולהבא אחר שמקודם היה אותו דבר במציאות, וכמו דאיתא בנדרים (דף ע"ז) דחכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום, דחכם שעוקר את הנדר מעיקרו צריך שיאמר מותר לך ובעל דמיגז גייז צריך שיאמר מופר לך, וכתב הרא"ש דהפרה משמעו מכאן ולהבא כמו את בריתי הפר, וזהו ג"כ דאיתא ביבמות (דף ע"ב) את בריתי הפר לרבות המשוך אסמכוהו רבנן למשוך על קרא דנקט לשון הפרה, וזהו כמו שכתבנו. והגם דבילקוט הושע איתא ביטלו אפשר הוא ט"ס. ועיין במדרש קהלת על פסוק עיר קטנה כו' ובא עליה מלך זה פרעה שגזר גזירות רעות שמנען מתה"מ ומשך להם הערלה וגדל להם בלורית, פי' דע"י גזירותיו גרם להם שעשו זאת, ועכ"פ מבואר להדיא כמש"כ. וזהו דאמר בילקוט א"ל הקב"ה אתם חידשתם עליכם עבודה אני מעמיד עליכם מלך שמחדש עליכם שיעבוד, דודאי חידשו עליהם עבודה גדולה ויגיעה רבה להמשיך אח"כ הערלה, ומעשיהם היה בקום ועשה לא בשוא"ת:

5והנה ישראל לא עשו בזה אז שום איסור, ועיין במס' יבמות (דף ע"ב) דאמרינן דבר תורה משוך אוכל בתרומה ורק מדרבנן אסור משום דנראה כערל, ובודאי דגם לענין קיום המצוה אין במשוך רק איסור דרבנן, דהרי מקשה הגמרא שם מהא דתניא את בריתי הפר לרבות המשוך ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, והרי הך קרא דאת בריתי הפר לא איירי לענין אכילת תרומה רק לענין מצות מילה, ומוכרח דגם לענין קיום המצוה אין במשוך רק איסור דרבנן משום דנראה כערל. והא דאיתא במס' אבות פ"ג ר' אליעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים והמיפר בריתו של א"א אין לו חלק לעוה"ב, והרי הא דנקט מיפר בריתו של א"א הא ודאי דאין פירושו שמבטל לגמרי המצוה רק פירושו שמושך לו ערלה וכמו דמוכח מדברי הרמב"ם בפרק (ג') מהלכות תשובה שכתב דמשוך אין לו חלק לעוה"ב ובודאי דיצא ליה מהך משנה. וכן הוא מפורש להדיא בירושלמי דמס' פיאה פ"א וז"ל, תמן תנינן אלו שאין להם חלק לעוה"ב הוסיפו עליהם הפורק עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה, הפורק עול זה שאומר יש תורה ואיני סופנה, והמיפר ברית זה המושך לו ערלה. הרי מבואר להדיא כהרמב"ם. וכיון דאין לו חלק לעוה"ב הרי ודאי משמע דהוא דאורייתא, גם זו אינו קושיא דשם איירי במושך לו ערלה מפני שממאס במצות מילה ואינו רוצה להיות מהול וא"כ הרי הוא בועט במצוה זו ומואס בה, וזהו ודאי איסורא דאורייתא, וכמו כל אינך דחשבה המשנה באבות, המחלל הקדשים והמבזה מועדות דאינם רק כשיעשה מלאכה בחוה"מ בחנם בלא שום תועלת יען נקלה בעיניו כבוד של חוה"מ ובועט במצוה זו, אבל ודאי העושה מלאכה בחוה"מ משום תאות ממון שמרויח ואלולא זאת לא היה עושה המלאכה, הגם דנקרא חוטא אבל מ"מ מבזה לא נקרא ובודאי דיש לו חלק לעוה"ב. וכמו כן הוא במשוך דכיון שבועט בהמצוה ומכוין להעבירה ממנו נקרא מומר לערלות, ובכל המצות אסור לעשות כן. וזהו אדרבה עוד יותר חמור ממי שלא מל עצמו מעיקרא, דשם יש לומר דמשום הצער והכאב אינו מל א"ע, אבל המושך הערלה בודאי שהוא מומר, ומש"ה לא נקטה המשנה רק משוך. אבל במצרים לא היו בועטין בה רק אדרבה היה מקיימין אותה ומלין בניהם ואח"כ היו מסתירין אותה מן המצריים, ובודאי דאין בזה רק איסור דרבנן משום שנראה כערל, ואז לא היה להם שום תקנה דרבנן וא"כ לא עשו שום איסור בזה, ומש"ה שפיר קרי להו הכתוב עמו ועבדיו:

6אמנם הגם דבעצם המעשה לא היה איסור כלל עם כל זה כבר היו עלולים בזה להתערב במשך הזמן בתוך המצריים וגם להשתקע בטומאתם, אחרי שאין הבדל ניכר ביניהם, וזהו ממש להיפוך מעיקר כוונת המצוה, דהוא כדי שישראל יהיו מובדלים מן המצריים. ובמדרש רבה על פסוק לריח שמניך טובים מה שמן אינו מתערב עם המשקין אף ישראל אין מתערבין עם בני נח (ולעולם נשאר ההבדל על מקומו וקיומו) דהקב"ה נתן התורה והמצוה לישראל כדי שיהיו מובדלין מן בני נח וכמו שאה"כ ואבדיל אתכם מן העמים. ואם ישראל היו מקרבים עצמם חלילה להם אז הקב"ה היה מחדש ההבדל עי"ז שמחדש שנאה בלבם, וכל זה היה לטובתן של ישראל כדי שלא יתערבו ביניהם, ומשו"ה אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקב"ה ביניהם ובין המצריים ורצו להתקרב להם, אזי הבדילם הקב"ה עי"ז שחידש והוסיף שנאה בלב המצריים עליהם וכמאמר הכתוב ויקוצו מפני בני ישראל שפירושו הפשוט דכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו כדרך מי שרואה דבר מאוס שקץ בו, והקב"ה הטיל שנאה ונתן מיאוס על ישראל כדי שלא יתערבו עמהם. וכל זה לא היה בגדר עונש כלל, כי לא חטאו אז ולא היה מגיע להם שום עונש רק היה בגדר שמירה שלא יתערבו עמהם וכל זה היה לטובתן. וז"ל הילקוט ישעיה ג' ושפח ה' קדקוד בנות ציון וה' פתהן יערה שמר משפחותיהם שלא יתערבו זרע קודש בכשדים כו' מה עשה וה' פתהן יערה, רמז למעיינותיהם והיו שופעות דם והם אומרים אלו לאלו סורו מהם טמאות הם. הרי דגם בעת החורבן מאסם בעיני הבבליים כדי שלא יתערבו. וכן היה אז במצרים. ועי' בזוה"ק פרשת שמות שנתן טעם על שהיה הגלות במצרים וז"ל, אמר דלמא ח"ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכולי עלמין מה עביד קוב"ה טלטל להו מהכא להכא עד דנחתו למצרים למידר דיוריהון בעם קשה קדל דמבזין נימוסיהון ומבזין לאתחתנא בהון ולא יתערבו בהדייהו וחשיבו להו עבדין. גוברין געלו בהון נוקבין געלו בהון עד דאשתכללו כולהו בזרעא קדישא. הרי להדיא דזה שחידש השנאה היה לטובתן שישארו עם קדוש ומובדל בפני עצמם כדי שיהיו ראויים להגאל לבסוף. וזהו שאמר במדרש כיון שהפירו ברית מילה הפך האהבה שהיו אוהבים אותם לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו, דמקודם שהיו הם מבדילין עצמם מן המצריים היו המצריים אוהבין אותם דאין בזה שום חשש נזק כיון דהישראל היה מרחיק עצמו, ואח"כ הבדיל הקב"ה את המצריים מהם ע"י השנאה. ושפיר חשיב הכתוב זה בתוך הטובות דזה היה עיקר הצלחתן של ישראל שישארו עם קדוש ומובדל בפני עצמן, ומזה צמחה כל הגאולה אח"כ:

7ובזה יש לפרש הפסוקים ביחזקאל שהתחלנו ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. כפל הכתוב למען ירמוז לנו שני העניינים האלו, הן דרך הפשט דקאי על היותם מאוסים, והן לפי הדרש דקאי על דם מילה ושניהם מבוארים כאן בפסוק. והמשך ביאורו ואראך מתבוססת בדמיך כו' שהיה שורה עליהם מיאוס כתינוק שלא נרחץ מלכלוכו. ואומר לך בדמיך חיי וכמו שפירש"י דאמר לה שאל יפול לבך מזה דאדרבה עי"ז שאת מאוס תחיי וכל הצלחתך תלוי בזה, דבלא"ה היו עלולים להשתקע בהם וכל הצלחתך היא רק מה שאתה מאוס בעיניהם והם בדלין ממך. והנה לא הוצרכו ישראל לטובה זו רק אחר שהפירו ברית מילה אבל אם היו שומרים המצוה כתיקונה והיו הם מובדלין מהם לא היו צריכים להיות מאוסים בעיניהם וכמו שהיה קודם לכן שהיו המצריים אוהבין אותם, וזהו שכפל הפסוק דבריו ואומר לך בדמיך חיי, פירוש אמרתי לך הלא יש לך עצה טובה יותר מן עצה הקדומה דלמה לך להיות חיותך על ידי היסורים ובזיונך בעיניהם הלא יותר טוב לך אם תזהרי במצות מילה ואתה תבדיל עצמך מהם בדם פסח ומילה ועי"ז תחיי ולא תצטרך לסבול המיאוס והבזיון, וכמו שהיה בעת הגאולה כשהבדילו ישראל עצמן ע"י פסח ומילה כתיב וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, דמעתה יוכל ליתן להם חן שיאהבום המצריים. וזהו מה שאנו רואין בחוש אשר בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע אשר בכל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואח"כ הולכת ודלה כן הגלות בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאח"כ. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדילם שנתנה להם התוה"ק ע"י קיום התורה והמצוה הקב"ה מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים. וב"ה אשר נתן בלב הממשלה יר"ה במדינתנו לתת לנו רשיון לשמור תוה"ק באין מוחה וע"י קיום התורה והמצוה יתוסף חן של ישראל בעיניהם:

8ובזה יבואר המשך הפסוק (ירמיהו ד׳:ל׳) ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו. המשך הכתוב כי כל הני לבושים היקרים זהב ושני וקשוט הפוך אינו ראוי לישראל בגלותם, וזהו שאמר ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כו' דמה לו לגולה לדברים כאלה, וכל כוונתך למצא חן בעיני האזרחים, אבל לשוא תתיפי מאסו בך עוגבים, דכל מה שתרבי להתיפות יתרבה עליך המיאוס, נפשך יבקשו היפוך אמרם על האשה כי כלי זיינה עליו ואיננה בסכנה גם בזמן מלחמה, אבל אתה נפשך יבקשו:

9ובזה יתפרש היטב כוונת מאמרם בפסחים (דקי"ח) בזר עמים קרבות יחפצו, מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות קריבות שהיו חפצים בהם. ויובן דבפסחים (דף פ"ז) איתא צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן בין האומות דא"ל ההוא מינא לר"ח אנן מעלינן מנייכו בדידכו כתיב כי ששה חדשים ישב יואב עד הכרית כל זכר באדום ואתון גבן כמה שנין ולא עבדינן לכו מידי. והשיב דלכלות לכולם חלילה אין אתם יכולים דליכא לכולהן גבייכון ואותם שאצלכם א"א דיקראו לכם מלכותא קטיעא. הרי דכדי שלא יוכלו לעשות כליה חלילה נצרך להיות פיזור. ולפי מה שנתבאר דע"י מה שרוצים להתקרב להם מתרבה השנאה וכל מה שנתרבה השנאה יש חשש יותר שלא יעשו להם רע חלילה, ונצרך להיות פיזור יותר, וזהו שאמרו בזר עמים מי גרם להם שיתפזרו כו' קריבות שהיו חפיצים בהם, דע"י הקריבות מוכרח להיות שנאה וע"י השנאה מוכרח להיות פיזור יותר:

10והנה במדרש רבה פרשת שמות על פסוק ומשה היה רועה הה"ד יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה. רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד, רחום שריחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות, וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים וישאילום. ולכאורה יש להבין מאי שייך הני ב' דברים להדדי. מה שריחם עליהם שלא נגעו בהם המכות ומה שנתן חן העם. גם יש להבין מהיכי תיתי יגעו בהם המכות, והלא כל עיקרן של המכות באו לטובתן של ישראל כדי שיתרצו המצריים לשלחם, והיאך ס"ד שיגעו גם בהם חלילה. רק יובן לפי מה שביארנו. דמזכיר החסד שעשה עמהם אע"ג שמצד מעשיהם לא היה זוכים לזה רק ברחמיו המרובים, דכבר נתבאר דכשממעטים בהבדל של המצות ניתוסף בהם שנאה ואח"כ בזמן הגאולה נתן להם חן בעיני המצריים כאילו היו ישראל מובדלים מהם, וזכו לזה ע"י דם פסח ומילה שקיימו אז. והנה עוד תועלת הגיע לישראל בהבדלם מהמצריים דהכתוב אומר הן עם לבדד ישכון וגו'. ואיתא במדרש על פסוק זה מובדלים היו מן המצריים בכל דבר בלבושיהם ובמאכלם בגופם ובפתחיהם, ולא דנם כאחד, המצריים דנם בלילה וישראל דן ביום. הרי דע"י זכות שהיו מובדלין מהם בכל דבר זכו דגם בעת הדין לא דנם ביחד ולא בזמן אחד. והענין משום דלפעמים אפי' מי שלפי מעשיו לא היה מגיע לו זה העונש, מ"מ זהו בזמן ששלום בעולם אבל בזמן שרשעים בעולם חלילה כשדן את הרשעים על מעשיהם אז צריכין ישראל לזכות יותר גדול להיות ניצולים מזה העונש, וכמו דאיתא במס' ע"ז (דף ב') דלישראל דן תחילה מקמי דליפוש חרון אף, והזכות לזה להנצל מהעונש המגיע לרשעי ארץ היא מצות הבדלה מה שישראל מובדלים מהם ומרוחקים מהם זוכים שלא להיות נדונים עמהם. וזהו שאמר במדרש הן עם לבדד ישכון וגו' שאין דנם ביחד, וזהו ביאור הכתוב (בתהלים כ"ו) לדוד שפטני גו' לא ישבתי עם מתי שוא גו' שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב גו' אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי גו', אמר אחרי שאנכי הרחקתי עצמי מרשעי ארץ בתכלית הריחוק לא תדון אותי עמהם. וגם דלפעמים מגיע עונש לרשעים במכה אשר בטבעה היא מהלכת ומתדבקת מגוף לגוף, ואז צריכין לזכות לעמוד נגד הטבע. וזהו ביאור דברי המדרש פרשת וארא, ושמתי פדות בין עמי ובין עמך מלמד שהיו ישראל ראויין ללקות בזו המכה ונתן הקב"ה פדיונם המצריים. דפסוק זה נאמר במכת ערוב וחיה רעה היא מהלכת וכדאיתא במס' תענית דעל חיה רעה מתריעין בכל מקום, ומש"ה הוצרכו לפדיון ממנה, ועל הני שני דברים, היינו שלא להיות נדונים עם המצריים וגם להנצל ממנה גם אם בטבעה היא מתדבקת, הכל הוא בזכות שהיו ישראל מובדלים מהם. וזהו שאמר במדרש חנון שנתן חן העם בעיני מצריים ורחום שריחם עליהם שלא נגעו בהם המכות, כי התנהג עם ישראל כאילו היה מבדילים עצמם מהם. והכל היה בזכות פסח ומילה:

11ובזה יש לפרש דרך דרוש הפסוק ונתתי את חן העם בעיני מצריים ושאלה משכנתה כלי כסף גו' ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם. אה"כ ג"כ הני שני עניינים שאמר במדרש הנ"ל. אחד נתתי חן העם. שנית דידוע בספרי הרפואה להתרחק מאדם נגוף חלילה וממוכה שחין, ויותר צריך ליזהר מכליו ועוד יותר ממלבושיו שבהם מתדבקת החולאת יותר ר"ל. וגם מבואר בספרי הרופאים שהילדים הרכים עלולים יותר שיתדבק בהם וצריכים שמירה יתירה מהגדולים. וכל זה הוא הבדלה ע"ד הרפואה אבל במצרים ניתן להם ההבדל של פסח ומילה, והגם דכולם היו מנוגעים ומוכי שחין מן המכות ולבסוף לא היה בית אשר אין שם מת וע"פ הטבע היה להתדבק גם באחרים, דהגם דהגזירה היה רק על הבכורים מ"מ עי"ז נתחדש שם עיפוש גם במצריים הפשוטים. וזהו ביאור הכתוב והיה הדם לכם לאות על הבתים גו' ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים, וכבר הקשו המפרשים דהרי לא היה כלל ע"י משחית וכמו שדרשו חז"ל ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. ולפ"ז ניחא דעיקר המכה לא היה ע"י שליח, ורק שעי"ז נעשה מגפה גדולה בכל המצריים וזה היה ע"י שליח, ולזה הוצרכו ישראל לדם פסח לאות שלא יתן המשחית, וזהו ביאור הכתוב ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי כל בכור, דתהיו נצולים ולא יהיה בכם הנגף. וזהו שאמר למשה ונתתי חן העם בעיני מצריים, לא כמו שהיו עד עתה מאוסים בעיניהם ושאלה אשה משכנתה גו' ושמלות ושמתם על בניכם, שלא תתייראו מלהשתמש בבגדיהם וגם להלבישם תיכף להקטנים דאנכי מבדיל ביניכם ובין המצריים בזכות דם פסח ומילה. וזהו מה דאיתא במ"ר פרשת בא כשאמר הקב"ה למשה שישחטו הפסח והשיב משה הן נזבח את תועבת מצרים ולא יסקלונו א"ל הקב"ה חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שנשחטו אלהיהם של מצרים לעיניהם. והענין דהנה איתא במדרש דשר של מצרים טען הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז, והשיב לו הקב"ה דישראל עבדו מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, הרי דעל זה שחטאו ישראל במצרים יש להם תירוץ מספיק דהיו אנוסים מתוך כובד השיעבוד. ורק דעיקר השיעבוד בא עליהם על שהתחילו להיות יראים מן המצריים וחפשו עצות למצא חן בעיניהם ואלולי זה לא בא עליהם השנאה וממילא לא היה כובד השיעבוד, ונמצא דהם בעצמם הביאו עליהם האונס, ועל כן אמר להם שלא יצאו ממצרים עד שיתקנו לכל הפחות זה החטא הראשון דבסיבתו באו כל החטאים אח"כ. וע"כ היו צריכין ישראל למסור נפשם ושחטו אלהיהם של מצרים לעיניהם, ובזה יתוקן עיקר החטא שלהם ובזכות זה יגאלם, דהשאר היו בגדר אונס. ועיין מש"כ בסוף פרשת תולדות דזהו הברכה של גלות. שברך יצחק ליעקב שלא לירא על העתיד ולא להתחכם עבור מה שעתיד:

12ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה גו' וישימו עליו שרי מסים. הנה כשעלה בדעתו להרע לישראל והוא בושה גדולה להרע לעם חנם על לא דבר ע"כ התחכם להציע לפני השרים יועצי המלוכה רשעת בני ישראל וכי תכונת לבם לא טוב וכי אין אמון בהם לא בענייני כלל המדינה ולא בענייני הנוגע להמצריים בפרט. וזהו שהציע לפניהם הן עם ב"י רב ועצום ממנו. עצום נאמר על קניית נכסים וממון וכמו כי עצמת ממנו מאד. ואמר להם שהעשירות של ישראל הוא ממנו כלומר מהמצריים ע"י שחומסין וגוזלין מן המצרים ונוטלים רבית וכדומה. וע"כ הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי לבם לא נאמנה את הארץ והם מתנגדים להמדינה בכללה. וזהו שאמר וישימו עליו שרי מסים, דהשרים יעצו ושמו עליהם שרי מסים. כמו זה ראיתי במפרשים שפירשו מה דאיתא בהגדה של פסח. וירעו אותו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה, דפירושו וירעו אותנו שפירסמו אותנו לרעים כמו שנאמר הבה נתחכמה ואח"כ ויענונו:

13ובזה פירשנו מה דאה"כ (תהלים ס"ט) חרפה שברי לבי ואנושה. דעל חרפה לא שייך לשון שברה לבי רק נתביישו פניו, ושברון לב שייך על היראה מן היסורין, ובא"ע תיקן זה וכתב שברה השפיל לבי. ולפי הנ"ל הוא כפשוטו דאחר ששמעו מהשונאים דברי בוז וחרפה עליהם התחילו לירא מפני היסורין, כי ידעו שזה הוא הקדמה על איזו גזירה חדשה שרוצים לגזור עליהם, וזהו שאמר חרפה שברה לבי, ואנושה שנתקיים לבסוף כן שסבלו הרבה יסורים, וכמאה"כ פחד פחדת ויאתיני:

14ועל סדר זה ממש הולך הכתוב (בתהלים נ"ה) הקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה מקול אויב מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני, לבי יחיל בקרבי ואימות מות נפלו עלי, יראה ורעד יבא בי גו' מי יתן לי אבר כיונה גו'. אמר בתחילה כי ימיטו עלי און, הם מטים ונותנים עלי איזה און שעשיתי און ומעלילים עלי שאני גנב וכדומה דבר שלא היה מעולם רק ובאף ישטמוני, ועל כן יראה ורעד יבא בי ואימות מות נפלו. דלשון יראה נופל על דבר שהוא בספק אם יגיע לו דבר ההוא שהוא ירא ממנו אבל דבר שהוא בודאי לא שייך לשון יראה כלל רק נופל עליו לשון דאגה, וכמו מי שנתפס עבור גניבה וכבר ידוע בספר החוקים אשר במדינה איזו עונש מגיע לגנב ויודע הוא שלא ימלט בשום אופן מהעונש ההוא, לא שייך בו לשון יראה. דמזה העונש אי אפשר לו להמלט ויותר מזה בודאי לא יענשוהו ולא שייך להתיירא שמא ימיתנו אחרי שידוע דעבור גניבה אין מגיע לו עונש מיתה וכדומה, וכל זה שייך כשהשופט אין כוונתו לבא בעלילה רק דזה גנב באמת והוא דנו באמת רק בשביל הגניבה. אבל אחרי שבמצריים חיפשו רק עלילות לכסות עינים והעיקר היה משנאה וע"כ יראה ורעד יבא בי וגם אימות מות נפלו, דלשנאת חנם אין גבול לומר עד פה תבא ולא תוסיף אחר שההתחלה היתה בחנם. וע"כ לא מצא לו עצה ואומר מי יתן לי אבר כיונה גו'. וזהו גם כן כוונת הפסוק ישעיה אל תיראי מחרפת אנוש ומגדופם אל תחתו, דמעתה לא יהיה כימים שעברו באשר שמעת חרפתך התחלת להיות ירא מהעתיד לבא, ומעתה שוב לא תתירא:

15וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, ולכאורה אינו מובן כוונת של סיום הפסוק וידע אל. רק יש לומר דבילקוט איתא דקיטרג שר של מצרים על ישראל שעבדו ע"ז ובאה לו התשובה הללו עבדו מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון. והנה טענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא היה האונס לא היה עושה אותו דבר והאונס הביאו לעשות ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא היה האונס היה עושהו הגם דעתה הוא אנוס. בכה"ג לא מקרי אנוס כלל. וכמו דמבואר בהפלאה, בהא דקיי"ל דבשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה דע"פ דינא דגמרא כופין אותו להוציא, וכתבו הפוסקים דבחוץ לארץ אין כופין דדלמא עון ישיבתו בחו"ל גרם לו שלא ילדה אשתו. וכתב בהפלאה אע"ג דאנן פסקינן כרבינו חיים כהן שהביאו התוס' בסוף כתובות, דבזה"ז אין מחוייב לעלות לארץ ישראל משום כובד הישיבה והדוחק שבא"י, וא"כ הא לא שייך לומר דעון ישיבתו בחו"ל גרם לו. מ"מ שפיר כתבו הפוסקים דבחו"ל אין כופין דדלמא גם אם לא היה האונס ג"כ לא היה עולה ומש"ה מגיע לו עונש על שאינו עולה, אע"ג דהשתא הוא אנוס. ומזה יצא דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ה', אע"ג דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מ"מ לא מקרי אונס, וכמו בשמירת שבת וכדומה דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר"ל וכדומה מ"מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים. וכן גדר השוגג אינו רק באופן שאם לא היה שוגג לא היו עושהו, אבל מי דגם אם היה ידוע לו זה החטא מ"מ היה עושה אותו אע"ג דהשתא שגג בו לא מקרי שוגג, וזהו הטעם דרק השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אבל מי שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. דגם שגגתו לא מקרי שוגג גמור ולא ניתנה שגגה שלו להתכפר בקרבן. וזהו ביאור הכתוב (בירמיה ל') על רוב עונך עצמו חטאתיך, דעון הוא מזיד וחטא הוא שוגג. אמר הכתוב דע"י זה שאתה עובר במזיד גם השוגג שלך חזק, דכיון דאינו שב מידיעתו גם שגגתו לא ניתנה להתכפר. והנה ידיעה זאת היא נעלמה מעין כל בריה לירד לסוף דעת האדם החוטא באונס או בשוגג לידע מה היה עושה אלולא זה האונם שמביאו לידי כך רק גלוי לפניו יתברך. וז"ש הכתוב וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. פירוש דראה מעשיהם של ישראל מה שעושים עתה בשיעבודם וידע היאך היו הם עושים אם לא היה להם זה השיעבוד והאונס של מצרים. וזהו שהשיב לו הללו עבדו מתוך השיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, דהם שוגגים ואנוסים ואילולא זה לא היו עושים כן. וזהו ביאור הכתוב (בתהלים מ"ד) לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך כי דכיתנו במקום תנים. אמר דבפנימיות הלב אנחנו טובים ומה שלפעמים נטה אשורינו מן ארחך הסיבה הוא יען דכיתנו וגו'. והוא הגלות. וכדאיתא בגמרא ברכות (דף י"ז) רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד גלות. ואמר עוד אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב, דהוא יודע שאם לא השיעבוד לא היו נכשלים בזה. ונקרא אונס גמור:

16ראה ראיתי את עני עמי גו', כי ידעתי את מכאוביו. הענין דגם האדם בעצמו לא יוכל לידע מכאובי עצמו, וכמו עשיר גדול שירד מנכסיו ונעשה עני גדול, והוא בין כך וכך הורגל מעט, וגם נשכח ממנו גודל מעלתו שהיה לו מקדם ומעלת אביו בודאי יהא נשכח ממנו וע"כ איננו מכיר רק צערו מדחקו של עכשיו ואינו מבחין בעצמו היאך גדלה נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכן ישראל במצרים רובם לא ידעו כלל מעלתם הגדולה בכל הפרטים, הן בשלימות הנפש והן בענייני גופני בימי אברהם יצחק ויעקב ולא הרגישו רק דוחק של עכשיו שסובלים עתה. וזהו שאמר הכתוב ראה ראיתי את עני עמי במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, דהם בעצמם אינם יודעים מכאובם ונפילתם כמה גדלה ואינם צועקים רק מפני נוגשיו שסובלים ממנו כעת אבל אנכי ידעתי את מכאוביו וזהו ג"כ מה שאה"כ פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. אמר שאני פוקד שתי הבחינות, מעלתכם ומדרגתכם מאז, וגם מה שנעשה לכם עתה במצרים. ועל כוונה זו נתכוונו במדרש איכה בפתיחתא ר' יוחנן פתח אמר הקב"ה אני דומה היום לאדם שיש לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו שאין לך כאב לא עלי ולא על בני לך וקרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות. כוונת המאמר כמש"כ, דבשר ודם נעשה לו הרגל מעט מעט ושוכח מעלתו שהיה לו מקודם ובפרט מעלת אביו, וכל זה לא שייך בהקב"ה, ומש"ה הגם דישראל בעת החורבן ירדו מטה מטה בהדרגה הן בהצלחה הרוחנית בקדושתם אשר כמה דורות קודם החורבן הותחל לירד, והן בענייני הגוף שהרי לא גלו כולם כאחד רק כמה גליות וכמאה"כ כעת הקל ארצה זבולן. אבל הקב"ה משגיח בישראל ורואה היאך היו בזמן הקודם ברום המעלה בכל הפרטים והיאך הם עתה בכל הפרטים, וזהו שאמר לו אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, דהיינו מרום ההצלחה ומאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, דירמיה אחר שלא ראה אותם בעת שהיה מדרגתם גדולה א"א לו לשער כל כך גודל הצער. והעצה היעוצה לזה להעמיד לאברהם יצחק ויעקב ומשה, אשר הם היו בעת מדרגתם העליונה והאבות היו מרכבה לשכינה וגם משה בעת קבלת התורה וברום הצלחת ישראל, והם כשיראו אותם היאך הם עתה ידעו עד כמה יש לבכות עליהם. וזהו שאמר כאן כי ידעתי את מכאוביו:

17מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. ופירש"י מי אנכי מה אני חשוב לדבר עם המלכים, וכי אוציא את ב"י ואף אם אני חשוב מה זכו ישראל להעשות להם נס. והשיב לו השי"ת כי אהיה עמך, וששאלת מה זכות בידם עתידין לקבל התורה כו'. יש להבין מאי שייך הני שתי שאלות זה לזה מי אנכי ומפני מה זכו ישראל. גם עוד יש להבין מאי איכפת ליה אם הקב"ה רוצה לגאלם גם בלא זכות. והענין יבואר דהנה במה דלא היו רק רד"ו שנה הרבה תירוצים נאמרו במדרשים, יש אומרים שהתחיל מלידת יצחק, ויש מדרשים אומרים דבאמת הגאולה היה באמצע הזמן. ובמכילתא איתא דישראל שאלו למשה והלא אין בידינו אלא ר"י שנה אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם אלא מדלג על ההרים מדלג על הקצים והעבורים והחשבונות. הרי מבואר דהיה באמצע הזמן. והזמן החסר להם ישלימו בהיותם בלא"ה בגלות אחר אז יצורף גם מה שנחסר מהם אז, והרבה דברו בזה בספרי הדרוש. והנה משה רבינו סירב הרבה בשליחותו זאת, ובודאי יש להבין מדוע לא רצה לילך לטובתן של ישראל והלא הרבה פעמים מסר נפשו בעבור ישראל. רק יובן במה דמבואר במדרש (תהלים ל"ו) על פסוק באורך נראה אור וז"ל, עובדא הוה בחד בר נש היה מדליק את הנר בלילה וכבתה הדליקה וכבתה אמר עד אימתי אהיה מתיגע והולך אלא ממתין אני עד שתזרח השמש כך ישראל נשתעבדו במצרים עמדו משה ואהרן וגאלום חזרו ונשתעבדו בבבל ונגאלו ע"י חנניה מישאל ועזריה חזרו ונשתעבדו ליון ונגאלו על ידי מתתי' ובניו חזרו ונשתעבדו בגלות האחרון אמרו ישראל נתיגענו נגאלים וחוזרין ומשתעבדין אין אנו מבקשים שיאיר לנו בו"ד מלמטה אלא הקב"ה שנאמר אל ה' ויאר לנו. הרי דהגאולה אם היא ע"י בו"ד הוא סימן שאינה גאולה קיימת ועדיין לא נשלם חשבון הגלות, ולעתיד יגאלם הקב"ה כביכול וכמאה"כ כי הולך לפניכם ה', ולא יהיה שום שיעבוד אח"כ כלל, ומש"ה סירב משה רבינו בשליחותו כי רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם ותהיה גאולה קיימת. ומהא דשלח אותו הבין הכוונה שיהיה עוד שיעבוד וסירב לטובתן של ישראל כדי שתהיה גאולה קיימת, וז"ל המדרש רבה פרשת שמות. כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי אעלך גם עלה. הרי להדיא כמש"כ דסירובו היה שרצה שבעצמו יגאלם. רק זה תלוי בהני שני סברות דלעיל. דאם כבר נשלם כל החשבון יכול להיות גאולה קיימת ויש מקום לבקש שיגאלם בעצמו וממילא היו בטוחים שלא תתבטל הגאולה לעולם דבודאי לא יחודש להם חטאים שיגרום להם עוד שיעבוד, וכמו שאנחנו מקוים בגאולה העתידה. אבל אם לא השלימו עדיין החשבון שנגזר עליהם בבין הבתרים ועליהם להשלימו בגלות אחר, הרי צריך להיות ע"י שליח. וזהו ששאל משה שתי שאלות שהם אחת. מי אנכי וכמו דמפרש המדרש דהלא אתה אמרת אנכי אעלך. והוסיף בטענתו דאם תאמר דעדיין הוא באמצע. א"כ הא גופא קשה לי באיזו זכות זכו להגאל קודם כלות הזמן. ואם זוכים הם ע"י איזו זכות, גאלם בעצמך. והכל הולך למבוקש אחד שלא יהיה ע"י שליח, והשיב לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ובזכות זה אני גואלם תוך הזמן:

18במדרש רבה פרשת בא על פסוק החודש הזה גו' וז"ל. קול דודי הנה זה בא בשעה שבא משה ואמר לישראל כך אמר לי הקב"ה היום אתם יוצאין בחודש האביב אמרו לו היכן הוא אמר להם הרי הוא עומד גו', קול דודי הנה זה בא, אר"י מהו מדלג על ההרים אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינם נגאלים לעולם אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים כו'. ולכאורה אינו מובן. רק יבואר דישראל שאלו היכן הוא בעצמו דכך באה ההבטחה ואנכי אעלך ולמה הוא עתה ע"י שליח. רק זה תלוי במעשיהם של ישראל. דבמכילתא פרשת בא איתא כתוב אחד אומר וענו אותם ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני גואלם לדורות, ואם אין עושים תשובה הריני גואלם לשנים. הרי דאם היו זכאים אז היה הקץ של דורות וקץ זה כבר הגיע זמנו וכמו שכתב רש"י בחומש שיהודה מיורדי מצרים פרץ חצרון וכלב שהיה מיוצאי מצרים ובא לארץ, והיה אז גאולה קיימת ולא היתה ע"י שליח. אבל כיון שלא עשו תשובה והיה הקץ של ת' שנה ולא הגיע הזמן, וע"כ הוצרך להיות ע"י שליח. וזהו כששאלו היכן הוא היתה התשובה אם אני בא להביט במעשיהם אינם נגאלים דלא עשו תשובה ולא הגיע הזמן, וע"כ הוא ע"י שליח. ויתפרש הפסוק לפי הדרש קול דודי הנה זה בא, דבעת הגאולה לא היה רק קול דודי, על דרך מאמר חז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ולא נגלה לנו רק קולו ע"י נביאו ולא דודי בעצמו, ונתן לזה טעם מדלג על ההרים, שמדלג על הקצים מהחשבון בזכות ההרים דהיינו אבות. וכמו שנתבאר. ומה שאמר במדרש אם אני מסתכל במעשיהם אינם נגאלים לעולם, כוונתו למה דמבואר בספרים דאם לא היו נגאלים אז היו מקולקלים כל כך עד דשוב לא היו נגאלים לעולם גם בהגיע הזמן:

19בתהלים ק"ג. יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו. ובמדרש פרשת בא יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה. והכוונה יבואר דמשה שאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ואמר לו אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. וידוע פירוש אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם דוקא. רק דידוע דלפי פעולותיו הוא נקרא, כשמנהיג העולם ברחמים נקרא רחום ואם בחנינה נקרא חנון וכן בכל המידות, וזהו ששאל משה ואמרו לי מה שמו, פירוש דישאלוני באיזו בחינה היא הגאולה אם מגיע להם ע"פ הדין מברית בין הבתרים או בבחינה אחרת. וכן ישאלו באיזו אופן וסדר תהיה הגאולה, דלפי אופן של הגאולה שמו עתה. וזה לשון הרמב"ן כלומר באיזו מידה הוא שלוח להם. וכיון דהגאולה היה באמצע הזמן על סמך שישלימו בגלות אחר והגאולה דכעת היא רק הכנה כדי שיוכלו להגאל אח"כ לעתיד וכמו שכתבנו דאם לא היה אז הגאולה לא היו נגאלים לעולם. א"כ היה נקרא אז אהיה אשר אהיה דפירושו אהיה עמהם בגלות זה אשר אהיה עמהם בגלות אחר. דעתה הכנה לגאולה השניה, וזהו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה שהודיעו באיזו אופן גואלם עתה, ורק לבני ישראל משום דדי לצרה בשעתה לא הודיע להם רק אהיה, וזהו שאמר לבני ישראל עלילותיו, דלהם לא הודיע רק המעשה והפעולה שפועל להם עתה שיגאלם:

20בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנני גו'. איתא במדרש כאן חתם הקב"ה על הבכורה. ויש להבין מדוע הוזכר כאן קניית הבכורה שקנה יעקב. רק יובן, דבמדרש איתא למה נתן יעקב נפשו על הבכורה משום דהעבודה בבכורות אמר יעקב אינו בדין שיהיה רשע זה עומד ומקריב. והענין דלפי השכל הבכור הוא העיקר והוא יקום על שם אביו, והשי"ת אמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו ביצחק ולא כל יצחק. הרי דמקצת זרעו של יצחק נקראים זרע אברהם ולא השני, וע"כ קנה יעקב הבכורה שיהיו כל הדברים הנבטחים לאברהם יהיו לו ולזרעו. ונמצא דבעת קניית הבכורה נתחייב יעקב גם בהגלות שאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם. וכן זכה בעבודת ה' ובהקרבת הקרבנות ולנחול את ארץ ישראל. ומעתה אל ידמה הדומה כי רק בעד לחם ונזיד עדשים קנה ממנו הבכורה, רק נכנס תחתיו גם בכל השיעבודים שהיה על זרע אברהם מהגלות, וכל זה עשה משום אהבתו להתקרב לעבודת ה' שזכה בהקניה. וא"כ הרי היא טענה גדולה דכיון דאלולא זאת היה כל שיעבוד הגלות על עשו ולא על יעקב ויעקב קנה הבכורה ונכנס תחתיו בגלות, כדי שעל ידה יזכה ג"כ בהקרבת קרבנות ובעבודתו, וא"כ הרי אין לך לעכבו מעבודתו, וזהו שאה"כ בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו ואתה מעכבו מעבודתי והרי א"כ אין לו להיות בשיעבוד כלל, וע"כ אנכי הורג את בנך בכורך. [ואין אני אומר שכל זה הויכוח הסבירו לפרעה הרשע, רק דהתורה נתכוונה לזה]:

21בילקוט פרשת שמות וז"ל. ולמה הראה לו הקב"ה למשה בנחש מה נחש נושך וממית לבני אדם כך היה פרעה ועמו נושכים וממיתים לישראל, וחוזר ונעשה כעץ יבש כך היה פרעה ועמו כעץ יבש, ולמה הראה לו בדבר טמא אלא מה מצורע טמא ומטמא כך היה פרעה ומצרים טמאים ומטמאים וחזר ונטהר כך יהיו ישראל נטהרים מטומאת מצרים. והענין דהנה המצריים שתים רעות עשו לישראל. אחת רעת הגוף במה ששיעבדו בהם בפרך, שנית הוא רעת הנפש שהחטיאו וקלקלו אותם הרבה, וכמו דאיתא במדרש דבים סוף קטרגו על ישראל הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז והשיב להם הקב"ה הללו עבדו מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת, וזהו השני מופתים שהראה למשה, דפרעה נמשל לנחש דנושך, והוא על שיעבודם הקשה בעבודתם. והשני בצרעת, דמצרים מטמאים אותם בנפשם:

22ואך יש להבין למה בחר לו נחש והרי כמה חיות שנושכים וטורפים והם עוד יותר מסוכנים ולמה הראה לו בנחש דוקא. רק הענין דגם בשיעבוד הגוף שעשה להם לא היה עיקר מחשבתו ותכלית כוונתו בזה על השיעבוד עצמו והרווחת הממון שיגיע לו מעבודתם כדרך כל האדונים בעבדיהם. רק עיקר תכלית מבוקשו היה להחטיאם ולהעבירם מדתם, והשיעבוד היה התחכמות להוציא על ידו מחשבתו הרעה, וסבר דעי"ז שיוסיפו עליהם השיעבוד יביאם ההכרח לעזוב דתם כדי שיקל מעליהם העבודה. וכמו דמבואר בילקוט סוף בשלח כשהיו ישראל מלין את בניהם היו המצרים אומרים להם למה אתם מלין אותם היו כמצריים ותקל העבודה מעליכם. דזה היה תכלית רצונם. וזהו הטעם שהעבידום בפרך ומדרשו שהחליפו מלאכת אנשים לנשים, דודאי מי שכוונתו הרווחת הממון יברור בעבד שיעשה מלאכה שרגיל בה, ואז תצא מלאכתו לפעולתה כראוי, אבל כשיחליף מלאכת אנשים לנשים הרי תהיה המלאכה מקולקלת כי איננה רגילה בה, אבל כיון דתכליתו בעצם היה רק הקושי לישראל. וע"כ לא שם לבו למלאכה אם תהיה כראוי לטובה והחליף אותה כדי שיהיה נוסף עליהם הקשוי והכבידות, כדרך מי שאינו רגיל במלאכה ומוכרח לעשותה הוא מתייגע ביותר:

23ובזה יבואר המדרש רבה בראשית פרק כ"ז מביא שם הפסוק כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, וז"ל כי כל ימיו מכאובים אלו המצריים שהכאיבו לישראל במעשיהם. וכעס ענינו שהכעיסו להקב"ה במעשיהם הרעים, רמזו להני שני ענינים הנ"ל, כי כל ימיו מכאובים שהכאיבו לישראל בשיעבודם. והוסיף עוד ואמר וכעס ענינו דהענין והתכלית המבוקש שהיה להם להמצריים בהשיעבוד היה רק להכעיס להקב"ה כדי שע"י השיעבוד יהיו מוכרחים לעזוב דתם. ורק שפרעה לא היה יכול לעשות כמחשבתו בגלוי להכריחם לעבור על דתם בפומבי בלא שום טענה, כי כן לא יעשה, כי מה לו להתערב בדתם, וע"כ עשה מעשהו זר מעשהו וכיסה מחשבתו במסוה השיעבוד, דסבור היה דבזה תצא מחשבתו הרעה לפועל מעצמו וממילא. והוא על דרך הכתוב (משלי י') ופי רשעים יכסה חמס, פירושו דהחמס שהרשע עושהו מכסהו בפיו ואומר שאין כוונתו להחמס כלל רק רצונו לדבר אחר וכן התנהג עמהם פרעה, ולזה הראה הקב"ה למשה האות הראשון הרומז לשיעבוד הגוף כמו שכתבנו למעלה בנחש דוקא. דכל החיות המזיקים וטורפים עושים כן להנאתם כדי שיאכלו את טרפם, והנחש אין לו שום הנאה בנשיכתו וכל כוונתו הוא רק ההיזק, וכמו דאיתא בריש מס' תענית דשאלו להנחש ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך בהזיקך. וזהו שגילה לו הקב"ה למשה ברמז זה עיקר עומק כוונת פרעה, דגם השיעבוד הגוף אין כוונתו להנאת עצמו רק הוא כנחש דכוונתו רק ההיזק כדי להרע להם ולקלקלם וכמו שנתבאר:

24והנה מחשבתו הרעה אשר הצפין בקרב לבו היא בעצמה גרמה לו כובד לב, ועי"ז נתוסף לו מכות ונתקיים בו תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך. דהשי"ת צוה למשה לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם פקד פקדתי אתכם וגו', ואומר אעלה אתכם אל ארץ הכנעני גו', הרי דצוהו דלישראל יאמר האמת שיגאלם גאולה שלימה לגמרי ממצרים ולא ישתעבדו למצריים עוד. וכתוב עוד ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה'. ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו'. הרי דלפרעה ציווהו שיבקש ממנו דרך בקשה ובמענה רך, דאין נא אלא בקשה, וכאדם המבקש מחבירו דבר קטן שאינו חשוב להנותן ובודאי יתן לו. וביקש ממנו שיניחם לילך רק דרך שלשת ימים, ומשמעותן של הדברים דאח"כ ישובו שנית למצרים, והוסיף לו עוד לומר לו המקום שילכו והוא להמדבר, שאין מקום לחוש שיברחו למרחק מחוסר מזונות וחיות ונחשים ועקרבים, דהמדבר הוא מסגרת, דיהיו מוכרחים לשוב, וכמאה"כ סגר עליהם המדבר, ואין רצונם רק לילך לשם ולהתמהמה איזו ימים לעבוד את ה' בזבחים וקרבנות, ונתקיים בפרעה עם עקש תתפל, דדיבור המפורש שיצא מפי משה הוא כמבקש ממנו דבר קטן, לפי מה שפרעה מסתיר מחשבתו העיקרית ואומר בפיו כי רק להנאת מלאכתם מגמתו ואין דעתו על דתם כלל, וא"כ בודאי מה נחשב חסרון של מלאכה איזו ימי מספר אצל פרעה, ואנחנו רואים דכמה פעמים יתן האדון הנחה לעבדיו שינוחו איזו ימים ממלאכתם, וגם משה רבינו מקודם ביקש מפרעה שיתן להם הנחה יום אחד בשבוע ונתן לו, וכמבואר במפרשים על מאמר ישמח משה במתנת חלקו. ובאמת דאילו היה כוונתו כמו שאמר בפיו, שהיה מסכים תיכף לזה דאינו כדאי לסבול עבור זה אפילו מכה אחת וכ"ש עשר. רק שהטיל קוץ בעיני פרעה, במה שאמר לו שיזבחו שם ויעבדו את ה', דזהו כמו שער בנפשו ונגד עיקר כל עומק כוונתו, שהם מבקשים ממנו להרוס את כל הבנין שפעל ועשה בימים שעברו להעבירם מדתם והם מבקשים עתה להרסו עד היסוד. ומבקשת משה ואהרן בעצמו הוכבד לבו, דהם עושים עצמם כמבקשים ממנו דבר קטן שיניחם רק לעבוד את ה' והוא בעצמו יודע דזהו עיקר הקפידא שלו וכל מגמתו בהשיעבוד הוא למנוע אותם מזה והמלאכה לא לעיקר אצלו יחשב, ומזה שפט דמשה ואהרן אינם יודעים את הטמון בלבו ועיקר מחשבתו, וע"כ סירב מלקבל דבריהם, יען נוכח מדבריהם שאינם עומדים על עיקר רצונו ומחשבתו. ועי"ז הכביד לבו ביותר וסבל עוד מכות, וזהו שאמר הכתוב ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. כלומר הגם כי בקשתכם מאתו קטנה היא מאד, עכ"ז יודע אני כי גם זה המעט לא יתן לכם, יען כי נראית היא קטנה לאינם יודעים כוונתו אבל גדולה היא אצל פרעה עצמו, ולא ביד חזקה כלומר שמניעתו לא יהיה ביד חזקה ובפרסום, כי יבוש לומר בגלוי שמקפיד על עבודתם את ה', רק אח"כ ג"כ יסתיר מחשבתו ויאמר שמקפיד על חסרון המלאכה באלו הימים, וכמו שאמר פרעה להם הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם:

25לכאורה יש להבין הא דהקב"ה חיזק לב פרעה והרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומה חטא פרעה אחרי כי השי"ת חזק לבו לבל ישלח. וכבר נתקשו רבים בזה. והנכון בזה דפרעה בעצם רצונו היה חפץ לבל לשלחם, ורק המכה הכריחתו לעשות נגד רצונו, ומה דנעשה בהכרח אין בו ממש, וכמאמר המפורסם ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומש"ה חיזק ה' את לבו, ולא שנתן בלבו שלא ירצה לשלח, רק חיזק לבו עד כדי שיסור ממנו יראת המכה ונשאר כמקדם על רצונו העצמי ושוב לא רצה לשלח מדעת עצמו, דהרי גם אם היה משלח ע"י הכרח המכה אינו רק אנוס ולא נחשב למאומה. וזהו שאה"כ כי אם מאן אתה לשלח, פירוש שמה שתשלח ע"י הכרח של המכה לא יועיל לך להסיר המכות מעליך כל זמן שלא תרצה ברצונך העצמי לשלח. והא דמהני תשובה ע"י יסורין היינו שהיסורין יעוררו האדם מתרדמת הסכלות ויבין בשכלו את אשר העוה ויתחרט על מה שעשה חרטה גמורה, עד כי גם אם היה סר מעתה חרדת היסורין ממנו ג"כ לא ישוב לכסלה, ומש"ה מהני שפיר. ובחינה זו מצינו בישראל. והטעם משום דברצון הפנימי המה לטוב ורק דע"י סיבות חיצוניות או פיתוי של יצה"ר מביאם לחטא, מש"ה מהני תשובה גם ע"י גלות ויסורים, דהיסורים אינם באים רק להתגבר על הסיבות ומסיר מהם הסיבה שהביאם לחטוא ונשארים על רצונם הפנימי בעצם. וזהו דאיתא במס' מנחות (דף נ"ג) דבשעת על החורבן אמר הכתוב על ישראל כי רעתיכי אז תעלוזי אמר אברהם שמא מעתה אין להם תקנה. פירוש דגם אם ישובו ע"י יסורי הגלות הרי הוא הכרח ואינו מועיל, יצאה ב"ק ואמרה זית רענן יפה פרי תואר, מה זית מוציא שמנו ע"י כתישה אף ישראל חוזרין בתשובה ע"י יסורים, דימה אותם לזית שמוציא שמנו ע"י כתישה, דהמכתשת אינו מוסיף בו שמן כלל רק מוציאה שמן של הזית בעצמו, דמקודם היה השמן מבלע בליע תוך הזית ולא נראה החוצה, והכתישה הביאו לידי גילוי, שיצא לגילוי הדבר הנבלע בפנימיות של הזית, כן ישראל ע"י היסורין נגלה רצונם הפנימי שהיה בלוע בהם עד כה. וי"ל עוד דדומה לזית, דהזית בעצמו הוא מר וכמו שאמרו חז"ל יהיה מזונותי מרורין כזית, והוא נמתק ע"י האור, והרי האור אינו מוסיף בו מתיקות כלל, ומוכרח דבזית יש בו בעצמו מתיקות רק שנבלע בו מרירות מן העץ והאור מוציא מרירות שנבלע בו, ונשאר על עצם מתיקות שלו, כן ישראל חוזרין בתשובה ע"י יסורים. משא"כ המצריים אם חוזרים בתשובה ע"י יסורים הרי הוא כממתיק דבר מר שהוא מר בעצם ע"י שנותן בו דבר מתוק, דהמרירות שבעצמו הוא אינו נמתק כלל, והוא בו בפנימיותו, רק שהמתיקות שנתן בו מבחוץ גבר על המרירות שלו ואינו נרגש, והמתיקות של עתה אינו של אותו דבר בעצמו. כן במצריים התשובה שע"י יסורים אינו מעצמם והטוב של עכשיו אינו שלהם כלל רק של אותו דבר המכריחו וגובר על הרע של עצמם שלא יוודע, ומש"ה לא היה מהני בהו:

26תבן אין נתן לכם כו' קחו לכם תבן כו' לקושש קש לתבן. בר"פ כירה פירש"י דקש היינו מה שנקצר עם השבולת וגבבא היינו הנשאר בשדה. והתוס' כתבו דקש הוא הנשאר בשדה ותבן הוא הנקצר עם השבולת והביאו ראיה לזה מהא דאמרינן בשלמא חש משכחת לה במחובר אלא תבן היכא משכחת לה במחובר:

27והנראה בדעת רש"י דאיהו מפרש דתבן וקש אחד הם, ושניהם הם הנקצר מן השדה והא דאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר הוא דמה שדרכו להקצר נקרא קש גם בהיותו מחובר ותבן נקרא אחר שנחתך לחתיכות. ועיין בשבת (דף ק"מ) אין כוברין התבן בכברא ופירש"י וז"ל תבן שעושין מן הקש מחתכין אותו במוריגין ועושין מזנב השבולת תבן. הרי להדיא כמש"כ ומש"ה קאמר דלא משכחת במחובר. ויש לפרש בזה הפסוק דבזמנם שהיו נותנים אותו תוך הלבנים היה מחתכין הקש כצורך תשמישו כפי אורך הלבנים וכשנתן להם פרעה היה נותן להם מתוקן ומחותך כצרכו וזהו שאמר להם תבן אין נתן לכם. והם כשהלכו ללקוט בודאי לא ימצאו מתוקן רק ימצאו קשים שלמים והם יחתכו ויתקנו אותו, וזהו שאמר הכתוב לקושש קש לתבן פירוש לעשות ממנו תבן: