בית יוסף, חושן משפט קעה:נ
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 175:50
Open in the reader →1וכתב א"א ז"ל בפרק המקבל ומשמע מדברי הרא"ש שהוא סובר שרבינו האי חולק על ה"ר יהודה אלברצלוני דלרבינו האי אם שהה שיעור מיזל ואמטויי זוזי וכו' אף על פי שאינו שיעור יום אחד לא מצי לסלוקיה ואם לא היה איפשר למתבעיה בדינא כגון שהיה אונס לב"ד ולא הוקבעו עד כמה ימים לרבינו האי יכול לסלקו ולה"ר יהודה איכא לספוקי וכתב הריב"ש בסימן תק"א שדעת הרי"ף כרבינו האי: (ב"ה) ומ"ש הרא"ש מתוך לשונו משמע שאם לא ראהו משתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה נראה לי שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם דהא מטעמא שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דהרמב"ם הכא מיירי בתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבי' האי ראהו בונה וסותר וכו' ואח"כ תבעו בדין אע"פ שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד את זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו ודאי אינו יכול לסלקי אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ"נ מדברי הרב המגיד שדעת הרמב"ם כרבינו האי שכ' וז"ל כ' בעיטור שכתב רבינו האי והרי"ף בתשובה שאם יבוא המצרן כדי תביעת ב"ד ויביא מעותיו בטל דין מצרנות וגם הרמב"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר עכ"ל וכן נראה מרברי הריב"ש בסימן תק"א שדעת הרמב"ם כדעת רבינו האי והרי"ף והכי נקטינן וכן נתפשט המנהג: כתב הרשב"א בתשובה כל שידע ולא מיחה תוך יום או יומים לכל המרבה מחל דין מצרנותו או שותפותו ואין צריך קנין במחילתו שבסתם מרויח הלוקח וזוכה בקנייתו ומה שטוען שמעון שלא נודע לו הדבר בתוך הזמן הזה לפי שלא נמכר בכרוז זו אינה טענה לפי דעתי שכל שנמכר כדמוכרי אינשי בקנין ועדים קלא אית ליה למכירה ועוד שכל המוכר בפרהסיא הוא מוכר כדי שיקפצו קונים על מקחו ולזה גובה מנכסים משועבדים אלא שיש לחלק אם הקונה והמוכר הללו נתכוונו להעלים הדבר כדי שלא ידע השותף את המכירה אפשר שיעלים הדבר משמעון השותף הנזכר אלא שמכריחנו זמני התביעות שהרי בג' לאייר עמדו ב' האנשים אשר להם הריב לפני הדיין ובאותו יום לפחות ידע שמעון המכירה ועשה תביעתו דברים בלא מעותיו והקונה בטענותיו טען טענה זו שהקונה לא היה מביא מעות המכירה ושלא היה רשות בידו לחלקו בדברים א"כ איך לא ענה השותף שהוא מזומן מיד להביא מעותיו וגם אם טען כן ואפילו אם יהיה אמוד לא נטרינן ליה אלא עד שילך לביתו ויביאם כמו שמפורש בהמקבל איזיל ואייתי מגו ביתא וכו' הילכך מן הטעם הזה ביום ההוא כשלא הביאם והזמינם לב"ד אבד זכותו וכ"ש כשעברו ימים או יותר מהיום ההוא עד ד' בתמוז שהביא מעותיו לדיין ושוב אין לו טענה עליו כלל ואם היה פקח השותף והזמין המעות ביום התביעות הראשונות כל טענותיו של הקונה היו לפניו וזהו שעמדה: ובתשובת הרמב"ן סימן כ"ז כל שבא בן המצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח על זה אמרו בגמרא אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי וכו' אבל אם עמד א' וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המצר מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בן המצר דאפילו זול או נתייקר בנתיים לבן המצר זול ונתייקר כדגרסינן התם וטעמא משום דזה שקדם וקנה לא קנה לעצמו אלא כקונה לצורך בן המצר עכ"ל. וכתב רבינו ירוחם תשובה זו בשם הרשב"א ושכן דעת ר"מ והזכיר ג"כ דעת רבינו האי ודעת ה"ר יהודה אלברצלוני: (ב"ה) ודברי תשובה זו סתומים דאם כן לא ימצא המוכר מי שירצה לקנות שיאמר הלוקח לאחר כמה שנים תצא מידי וגם על מה שכתבה רבינו ירוחם בשם הרשב"א יש לתמוה שבתשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך משמע בהיפך הילכך אין חוששין לאותה תשובה דלאו הרמב"ן ולאו הרשב"א חתימי עלה ואיזה תלמיד טועה כתבה ונתלה באילן גדול: ומדקדוק דברי הרמב"ם בתחלת פי"ד נראה לכאורה כדברי תשובה זו. וגם הריטב"א כתב שכן דעתו ודעת רבותיו וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם אבל ה"ה כתב בפי"ד מה"ש וכתוב בעיטור וכתבו רבינו האי והרי"ף בתשובה שאם שהה בר מצרן משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו בטל דין מצרנות וגם הרמב"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר עכ"ל משמע דס"ל להרב המגיד דהרמב"ם אינו חולק על תשובת רבינו האי וא"כ יש לפרש דברי הרמב"ם דמשמע מינייהו שאם לא סייע אותו ולא ראהו משתמש יכול לסלקו לאו לזמן מרובה קאמר כדקסבר הרא"ש ז"ל אלא יכול לסלקו בתוך שיעור הראוי לסילוק דהיינו שיעור מיזל ואמטויי זוזי דשכיחי ליה ואתויי ומתבעיה ליה לדינא אבל אם כשידע זה שלח להביא מעותיו וסייע עמו או שכר ממנו וכו' ומיד שהביא השליח מעותיו מביתו הלך ותבעו בב"ד אבד זכותו כנ"ל: