בית יוסף, חושן משפט קפב:יב
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 182:12
Open in the reader →1הפוסק על השער וכו' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב:) תנן ופוסק עמו כשער הגבוה ופי' רש"י אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תתן לי כשער הזול ובגמרא (עד:) ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת עמו בשער הגבוה שקול כדהשתא ואי לא שקול כמעיקרא ואסיקנא דלענין קבולי מי שפרע קאמר אי פסק בשער הגבוה מוכר קא הדר ביה מקבל עליה מוכר מי שפרע אי לא פסק לוקח קא הדר ביה מקבל עליה לוקח מי שפרע א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שווייה מעיקרא אמר ליה בתגרא דזבין ומזבין ופירש"י ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק: זל נדוניא. ורצה לחזור שאין חמיו רוצה לקבלם בדמים הללו: ותיפוק ליה. דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שווייה של בית חמיו שעשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר היה לך לפסוק בשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי: בתגרא דזבין ומזבין. לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למכרם ולהשתכר. וכן פי' הרא"ש. והר"ן כתב פרש"י וכתב וא"ת ומה בכך והרי הוא בסתם קנה ואין למוכר דין ודברים אלא עמו וכיון שהמוכר לא מכר אלא לו למה לא יקבל מי שפרע וכי תימא הכא בשהודיעו שהוא שליח עסקינן לוקמה בדלא אודעיה ולא הוה מיצטרך לאוקמא בתגרא דזבין ומזבין לאו קושיא היא שכיון שהמשלח חוזר בו והוא אין בידו למחות אפילו לא הודיעו למוכר שהוא שליח אין לו לקבל עליו מי שפרע דמה בידו לעשות וכ"ת יקנה משלו הא לא אמרינן דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית עכ"ל ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא בעובדא דגט פשוט שכתבתי לעיל בסימן זה לאו אדעתא לקבולי עליה אחריות נחית ואפ"ה מחייבין ליה לקבולי אלא הכא היינו טעמא דאפילו עשה סחורה עמו והיה נגמר המקח ולא רצה ליתן לו ליכא עליה אלא מי שפרע וא"כ השתא דאנוס ליכא למימר יקנה משלו דכל היכא דהדר ביה משום אונסא ליכא מי שפרע כדאיתא באיזהו נשך וקרוב לזה מצאתי בשיטת תלמידי הרשב"א שכתבו תירוץ הר"ן וכתבו עליו ולפי תירוץ זה כך נמי נאמר בההיא דבתרא דההוא דא"ל לחבריה זיל זבון לי ארעא וכו' שאם נודע בעדים שהוא שליח דאף לגבי שליח לא הוי זבינא ולא נהירא אלא הנכון דשאני לענין מי שפרע דכיון שאין המקח נגמר וחמיו חוזר בו אינו כראוי שיקללו אותו ולכוף אותו לקנות ביותר להעמיד המקח ביד המשלח אין כופין דלאו על דעת כן ירד אבל מי שקנה ונגמר המקח כל שלא הודיעו קיים המקח דאין לו למוכר כלום עם המשלח אלא עם השליח הזה והוא לא הודיעו הילכך קיים המקח עד כאן לשונו. וכתב בעל נימוקי יוסף ומיהו היכא דלא שני בשליחותיה דליכא למימר לתקוני שדרתיך וכו' אינו יכול לחזור בו דשלוחו של אדם כמותו ומה שעשה השליח כאילו עשאו המשלח ממש ומקבל המשלח מי שפרע כשיחזור בו אבל לא השליח כדאמרן מפני שאין בידו למחות והא שלא התנה השליח כשער הגבוה לאו שינוי גמור הוא ולפיכך מעשיו בטלים אבל היכא ששינה ממש בשליחותו שליח משלם והמעשה קיים ואפילו הוא קרוב לשינוי כגון מעשה דאבימי (כתובות דף פה.) דאמרי ליה שקול מינייהו שטרי ופשע ולא שקל מקמי דליתיב ליה זוזי דאמרינן פושע הוה ומשלם ולענין אחים שחלקו וכו' פחות משתות נקנה מקח בקידושין דאי שוי שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' ומעשיו בטלים שאינו נקנה מקח דדמיא להא דהכא שאינו קרוב לשינוי וכן דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל עכ"ל ובשיטת תלמידי הרשב"א כתוב כשיטת הגאונים שאזכור בסמוך ולא משמע להו שיהא יכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' דלא דמי ללוקח שלא באחריות דהתם לא היה צריך לומר דכ"ע באחריות זבני אבל לפסוק כשער הגבוה איהו דאפסיד אנפשיה דלא א"ל עכ"ל. וכתב הרא"ש הרי"ף כתב על דרך אחרת ואינו מחוור. וכתב עוד הר"ן אבל הגאונים פירשו דהך עובדא הכי הוה דההוא גברא דהיינו החתן יהיב זוזי לחמיו שיתן לו בהם תכשיטי נדוניא בשעת נשואין ולא היה לו לחמיו נדוניא אלא שפסק עמו בשער שבשוק והלך חמיו וקנה נדוניא מן השוק. וכשהגיע זמן הנשואין זל נדוניא ולא רצה החתן לקבל ממנו אלא בשער של עכשיו ואמר רב פפא דמקבל עליה מי שפרע ושקלינן וטרינן בה ובמסקנא מקשינן וס"ל דשליחא שווייה כלומר היכי שייך הכא מי שפרע דהא חמיו שליח דידיה הוא דכיון שלא היה לחמיו נדוניא לא היה זה לוקח ממנו אלא שליח הוא שעשאו ואם כן היאך יכול לחזור בו והלא משעה שלקחם חמיו קנאם דשלוחו של אדם כמותו אוקימנא בתגרא דזבין ומזבין כלומר דלאו שליחא שווייה אלא מיניה דידיה קא זבין לפי שהוא תגרא שרגיל לקנות ולמכור וכיון שכן כל שלא באו לרשותו לא קנאם אבל כיון שנתן דמים איכא מי שפרע עכ"ל. וכתבו תלמידי הרשב"א שזהו דרכו של הרי"ף ז"ל ולא נתחוור בעיני הרא"ש ז"ל: