בית יוסף, חושן משפט קפו:ב

1נטלו למכרו לאחרים (וכו' שם) בהאומנין גמרא כל האומנין ש"ש הם ההוא גברא דזבן ליה חמרא לחבריה אמר ליה ממטינא ליה לדוכתא פלניא אי מזדבנא מוטב אי לא מהדרנא ליה ניהלך אזל ולא אזדבנא ובהדי דאתא איתניס אתו לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבה לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור א"ל חזרה דהאי הליכה היא מ"ט סברא היא בחזרתו אילו אשכח לזבוניה מי לא זבניה ובפ"ד נדרים גמרא שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר וכולי מייתי האי עובדא גופיה בלישנא אחרינא וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בהשואל גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' וכתבו התוס' בהאומנין תימה מדלא אשכח לזבוניה משמע דלא הוי זבינא חריפא וא"כ אמאי חייביה ולא הנאת שניהם היתה דאמרינן בפרק ד' נדרים דאין לחייב הלוקח אלא בזבינא חריפא שכל הנאה שלו ויש לומר דזבינא חריפא היה ואם היה רוצה לתת בדמים שנתן לו המוכר היה מוצא הרבה אלא היה רוצה למכרו ביוקר ומה שלא מכרו כמו שהיה יכול משום דאף אבבא דבייתיה כשיחזור יתנו לו אותם דמים או יותר עכ"ל: וכתב א"א הרא"ש ז"ל בהשואל והם דברי התוספות שכתבתי בסמוך ונ"ל דהיכא שאינו זבינא חריפא בחזרה אע"פ שפטור מאונסין חייב בגניבה ואבידה כש"ש כדין הסרסור שנתבאר בסימן קפ"ה דהוי ש"ש ולא חילק רבינו שם בין היכא דהוי זבינא חריפא לאינו זבינא חריפא והכא נוטל שכר הוא שאם ימכר ביותר בדמים שקצב לו הרי הוא נוטל המותר ואע"ג דהוי ספק אם ימכר ביותר אם לאו גם כל סרסור המוליך חפץ למכור ספק הוא אם ימכור ויטול שכר או אם לא ימכור ולא יטול כלום ואפ"ה הוי ש"ש והכא נמי דכוותיה: [%א] והיכא שא"ל טול חפץ זה ומכור אותו ומה שתמכרנו ביותר מכן נחלוק בינינו נ"ל שאפילו הוא דבר שיש לו קונים הרבה ויכול למכרו מיד בדמים שקצב פטור מאונסין בין בהליכה בין בחזרה משום דכיון שהמוכר נוטל חצי המותר על סכום הקצוב הוי הנאת שניהם וכל היכא דהוי הנאת שניהם אין לחייב הלוקח כדמשמע בפרק ד' נדרים וכתבוהו התוספות בהאומנין וכ"ש אם הוא דבר שאין לו קונין הרבה שהלוקח פטור והא דפטרינן ללוקח דוקא מן האונסין אבל בגניבה ואבידה חייב כדין ש"ש לא שנא הוא חפץ שיש לו קונין הרבה לא שנא אין לו קונין הרבה לעולם הוא ש"ש על כל החפץ כדין הסרסור שנתבאר בסימן קפ"ח וכתבו המרדכי בהאומנין ומהרי"ק בשורש קנ"ה ואע"פ שאינו נוטל אלא חצי הנוסף על סכום הקצוב אפי' הכי נעשה ש"ש על כל החפץ דלא גרע מאילו נתן לו פרוטה בשכירותו שהיה נעשה ש"ש על כל החפץ ואין לומר דכל כה"ג דמי לעיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון והכי נמי בחצי החפץ נתחייב באונסין כדין מלוה ובחצי האחר הוי ש"ח דלא דמי לעיסקא כלל דהמקבל עיסקא אם הוזלה יפסיד המקבל חלקו כדאיתא בהזהב ובהמקבל ובנדון דידן אין המקבל מפסיד בזולא כלל הילכך אין דינו אלא כדין הסרסור: [%ב] וכמו שכתבתי משמע מדברי מהרי"ק שורש קנ"ה שכתב על ראובן ששלח ספר ע"י שמעון למכרו ונלקח באלכסנדריא בעלילת מכס וראובן טוען ששמעון נעשה עליו ש"ש מאחר שא"ל לשמעון שאם ימכור ביותר מל"ד דוקאטי שיהיה המותר לשמעון ושמעון שתק ומתוך אותם הדברים נשא הספר עמו למכרו ושמעון טוען כי לא נעשה ש"ש שהרי ראובן עצמו הודה שמתחלה לא שאל ולא ביקש ממנו דבר דקאמר לו אם תרצה אשרתך ואשאנו עמי ואמכרנו עבורך בסך אשר תעריך. בזה רואה אני את דברי ראובן דודאי נעשה שמעון ש"ש מחמת שבסוף אמר ראובן לשמעון שאם ימכר הספר ההוא ביותר מל"ד דוקאטי שהמותר יהיה של שמעון והאריך בראיות הרי שאפילו כשא"ל כל המותר על כך יהיה הכל שלך לא הוי אלא ש"ש וכ"ש כשאמר לו המותר על כך נחלוק דלא הוי אלא ש"ש ועוד למדנו מאותה תשובה שאפילו שהוא חפץ שאין לו קונים כשא"ל המותר על כך נחלוק או יהיה שלך הוי ש"ש וכמ"ש שם שטען שמעון שהיה ספר פסול ואינו שוה שיהיה בו שום מותר ואפ"ה כתב הרב ז"ל שא"א שלא יהיה באיפשר להמצא שום מותר רב או מעט וכיון שכן נעשה שמעון ש"ש דבקל נעשה ש"ש כמ"ש המרדכי בשם הר"ם בהאומנין. וממ"ש מהרי"ק שורש הנזכר נשמע שאם נתן ראובן חפץ לשמעון למכור וא"ל שמעון אם תרצה אשרתך ואשאנו עמי ואמכרנו עבורך בסך שתעריך ואמר ליה ראובן המוכר המותר יהיה שלך ושתק שמעון לא מצי ראובן למימר כיון שלא ענית אלא שתקת כשאמרתי המותר יהיה שלך לא זכית בו והמותר הוא שלי אלא המותר לשמעון ושמעון חייב בגניבה ואבידה אע"פ ששתק בשעה שא"ל המותר יהיה שלך וגם מתחלה לא שאל ממנו דבר אלא א"ל שישרתנו וימכרנו עבורו וכ"כ הוא ז"ל שם בהדיא וכתבתיו בסי' קפ"ה ונראה עוד מתוך דבריו שם שאפי' לא א"ל ראובן המותר על כך יהיה שלך אלא שא"ל תמכרנו בכך וכך כיון שאם ימכרנו ביותר מאותו סך הוי היותר לשמעון מאחר שא"ל אמכרנו בסך שתעריך הו"ל שמעון ש"ש על החפץ והביא ראיה מתשובת ר"מ שכתב המרדכי בפ' האומנין: (ב"ה) ובזה אין דבריו נראין שכבר נתבאר בסי' קפ"ה שאם נתן חפץ לסרסור למכרו בששה התוספת לבעל החפץ: