בית יוסף, חושן משפט רל:א
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 230:1
Open in the reader →1האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה וכו' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צג:) תנן מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה פי' קוססות. יין רע ואוקימנא בגמ' דה"מ בדלא א"ל למקפה אבל א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דתני רב זביד בר אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזהו אוצר ששנו חכמים ותניא בברייתא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך אפי' כולו חומץ הגיעו ומשנינן דרב זביד בא"ל למקפה וברייתא בדלא אמר ליה למקפה הילכך מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה ולא א"ל של יין אפילו כולו חומץ הגיעו ומרתף של יין סתם ולא אמר זה ולא אמר לו למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל עשר קוססות למאה וחד אמר לא מקבל וכתבו הרי"ף והרא"ש וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וקיי"ל נמי דכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וכתב הר"ן הילכך נקטינן דמקבל עליו לוקח י' קוססות למאה דמסתמא מוכר הוא הנתבע ומיהו אע"פ שלא פרע עדיין הלוקח המעות מקבל עליו עשר קוססות עכ"ל: ומ"ש רבינו או אפי' לא הזכיר יין אלא אמר מרתף זה אני מוכר לך למקפ' כ"כ רשב"ם דהיכא דא"ל למקפ' ל"ש מרתף זה אני מוכר לך ממרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשרה קוססות למאה וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן וכן דעת הר"ן ז"ל ונראה שמה שכתב רבינו בתחלת דבריו או אפילו לא הזכיר לו יין אלא אמר מרתף אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכו' ממה שכתבתי בשם רשב"ם למדו דכי היכי דבאומר מרתף זה למקפה לא שני לן בין מזכיר יין לאינו מזכיר יין ה"ה באומר מרתף למקפה ולא אמר זה דל"ש לן בין מזכיר יין לאינו מזכירו: ומ"ש ובמוכר חבית אחת אם א"ל של יין ולא אמר זה וכו' נותן לו יין שכולו יפה ברייתא שם: ומ"ש אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות וכו': ובחבית זו של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו': לקח יין כדי למכרו בחנות הוי כאילו אמר ליה למקפה וכו' שם (צח.) אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמירא לחנואה אדעתא לסבוייה ותקיף אפלגא או אתלתא דינא הוא דמקבל לה מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא לא ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא לא ואע"פ שרשב"ם פירשה במוסר חבית לחנוני כדי למכור היין בחנותו וחמרא ברשותא דמוכר קאי כבר כתבו התוס' והר"ן דלישנא לא משמע הכי דזבין מכר גמור משמע וכ"כ הרמב"ם בפי"ח מה"מ: כתב רב האי ה"ה היכא דלא א"ל למקפה וכו' ה"מ היכא דשהה טפי ממאי דראוי ליה לשהויי וכו': כתב ר"י בנ"ט ח"ב בשם הרשב"א דכל מקום שיכול לומר לו מוכר לא איבעי לך לשהויי דוקא אדם שאין דרכו למשהייה כאותו עת שישהה: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח לתוך כליו וכו' אבל אם עירהו לתוך כליו וכו' אין המוכר חייב באחריותו וכו' שם בפ' המוכר פירות (בבא בתרא ד' צז:) תנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא א"ר יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי לא צריכא דא"ל למקפה ופליגא דרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרים וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כר' יוסי בר חנינא ואע"פ שרשב"ם פסק לקמן כרב חייא בר יוסף כל הפוסקים חולקים עליו וגרסינן תו בגמ' (צו.) איתמר המוכר חבית יין לחברו והחמיצה אמר רב כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמאריה שויר עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא והלכתא כוותיה דשמואל וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דאמר ליה למקפה כי היכי דלא תיקשי אדרבי יוסי בר חנינא דתרווייהו נינהו ולא קשיאן אהדדי וכתבו התוספות חמרא אכתפא דגברא שוור פרשב"ם דחמרא מזלא דגברא גרים דס"ל כרב חייא בר יוסף ואין נראה חדא דהו"ל למינקט לישנא דלקמן חמרא מזלא דמאריה גרים ועוד כי אמרי' לקמן ופליגא דרב חייא בר יוסף הול"ל ופליגא דשמואל ועוד דאין סברא שיגרום מזלא דגברא שימהר להחמיץ תוך שלשה דלעולם אין היין מחמיץ אלא לאחר שלשה ונראה לפרש לרבינו תם חמרא אכתפיה דגברא שוור כלומר היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל על ידי שנענע ומיהר להחמיץ ואם תאמר ורבי יוסי בר חנינא דאמר דבקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקניך והיכי מצי אמר ליה הכי דילמא נתקלקל על ידי שנענע ולמה ישלם המוכר ויש לומר דלקמן מוקי לה בדא"ל למקפה דכיון דאמר ליה הכי יש לו להתקיים אפי' כשמנענעו ואפי' אחר שלש וכן הסכימו הרמב"ן והר"ן ז"ל לדחות פירשב"ם וז"ל הר"ן לפיכך נראה כמו שכתב הריא"ף דשמואל לא אזיל בשיטתיה דר' חייא בר יוסף אלא כרבי יוסי בר חנינא סבירא ליה ומשכחת לה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה ואי בקנקנים דלוקח ואע"ג דאמר ליה למקפה וכך פירושה דשמואל הכי קאמר נהי שאין היין משתנה להיות חומץ גמור בפחות מג' ימים וכדתניא בברייתא ה"מ בשלא טלטלו אותו אבל כל שטלטלוהו מתוך שהטלטול קשה לו אכתפא דגברי שמטלטלין אותו שוור ומשתנה לאלתר מיין לחומץ הילכך אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח. ולפי דרך זה נמצינו למדים ד' חילוקים במוכר חבית של יין לחבירו. דכל שלא טלטלו אותו אף על גב דלא אמר ליה למקפה שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר שא"א ליין שישוב חומץ בלא טלטול בפחות מג' ימים והיינו ברייתא כל ג' ימים ודאי וזהו דין ראשון. אבל כל שטלטלו אותו אפי' בתוך ג' ימים הראשונים ואע"פ שהוא עדיין בקנקנים דמוכר מכיון דלא א"ל למקפה הגיעו והיינו דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמריה שוור וזהו דין שני. אבל היכא דא"ל למקפה כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר אפי' לאחר שלשה אע"פ שטלטלו אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקניך והיינו דרבי יוסי בר חנינא ומיהו כל היכא שהריקוהו לקנקנים דלוקח אינו חייב באחריותו ולא מפני קלקול הקנקנים אלא אפי' נודע שהיו משובחים ביותר אינו חייב באחריותו מפני שהעירוי קשה לו ואע"ג דאמר ליה למקפה שאין לך יין בעולם שלא יתקלקל מחמת העירוי וזהו דין ג'. אבל היכא שאמר ליה יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב להעמיד לו עד העצרת כלומר ואע"פ שעירו אותו לקנקנים דלוקח דדומיא דרישא תנא סיפא אפ"ה חייב שהרי הוא כמו שהתנה בפירוש. זו היא שיטת שמועתו על נכון וכפי דרך ראשון של הרי"ף ז"ל שפירשה בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה ואיפשר לפרשה ג"כ בקנקנים דלוקח ואע"ג דא"ל למקפה וכמו שכתב הרב ז"ל ודקאמר אכתפא דגברא ה"ק שע"י העירוי שמערבין אותו הכתפים מכליו של מוכר לתוך כליו של לוקח שוור ומתקלקל הילכך אע"ג דא"ל למקפה פטור וכההיא דר' יוסי בר חנינא עכ"ל: וז"ל הרמב"ם בפ"י מה"מ המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שא"ל לתבשיל אני צריך לו ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ אם א"ל למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר וא"ל הרי יינך וקנקניך שאני לא קניתי לשתותו אבל לבשל מעט ואם לא אמר למקפה הוא א"י להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ עכ"ל. ודבריו מבוארים בדברי הרי"ף ז"ל ונראה מדבריו שהכל תלוי בעירוי אבל טלטול לא מעלה ולא מוריד וכך הם דברי רבינו: ומ"ש רבינו אפילו א"ל למקפה או למכרו בחנות דמשמע דאומר למכרו בחנות אני לוקח כאומר למקפה דמי טעמו מפני שהוא נמכר מעט ושוהה למכרו וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וכיוצא בזה כתב ה"ה אם א"ל לשתות מעט מעט לעצמו הרי זה כאומר למקפה: ומ"ש רבינו שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ אע"ג דהאי לישנא רב חייא בר יוסף הוא דקאמר ליה ולית הלכתא אלא כר' יוסי בר חנינא מ"מ לא נמנע רבינו מלמינקט האי לישנא משום דע"כ לא פליג ר"י בר חנינא אלא בדא"ל למקפה אבל לא א"ל למקפה אין אחריותו על המוכר ומטעמא משום דכל כהאי גוונא מזלא דלוקח גרים: ומה שאמר אלא א"כ נמצא חומץ חזק שאז ודאי היה חומץ בשעה שקנאו וכו' למד כן מדגרסינן בגמרא (שם) תניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר א"ר יוחנן ה"ק כל ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק וריב"ל אמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק דרומאי מתני משמיה דריב"ל ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ אמצעים ספק הא גופא קשיא ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא כגון דאשתכח חלא סופתקא דאי לאו דעקר תלתא יומי לא היה משתכח תלא סופתקא ופר"ש לעולם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הא כדמוכח רישא וסיפא דקתני ודאי חומץ היינו טעמא דמיירי כגון דאשתכח חומץ חזק יותר מדאי שהדבר ידוע שזה ששה ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף שלשה נעשה חומץ ובשלשה האחרונים נתחזק ונתחזק מאוד ונעשה סופתקא חזקה: (ב"ה) וסובר רבינו דהלכה כדמתני דרומאי משמיה דריב"ל משום דהלכה כריב"ל לגבי דר"י כמו שכתבו התוספות בפרק בני העיר: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו' חייב באחריותו וכו' שם במשנה (סוף דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואוקי ר' יוסי בר חנינא רישא בקנקנים דלוקח ומסתמא בההוא גוונא מיירי בסיפא ואפי' הכי קתני דהוי מקח טעות: ומה שאמר ודוקא כשאמר ליה למקפה כן כתב הרב המגיד משום דאי לאו הכי מצי א"ל מוכר לא איבעי לך לשהויי כדאמרינן בגמרא ארישא: