בית יוסף, חושן משפט רסב:ט
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 262:9
Open in the reader →1ומ"ש לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וכו' הרי אלו שלו משנה שם (כא.): ומ"ש שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן לשונות של ארגמן חשיבי כבר נתבאר דהכי איתא בגמ':ומ"ש ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן כ"כ שם הרא"ש ויש לתמוה עליו למה החליף שטת הגמרא שאמרו גבי עיגולי דבילה וככרות אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות אי נמי אפי' את"ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי:ומ"ש בשם הרמב"ם מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ול"נ דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי וכו' טעמו דכי אותביה עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו שני במכנשתא דבי דרי ואם כדברי הרמב"ם טפי הוה עדיף לאוקומה כדאשכחינהו דרך נפילה והחכם המרשים כתב על מ"ש רבינו ול"נ וכו' נהירים ומאירים דבריו דהא דאקשינן ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי' בעיגולי דבילה והא דמותבי לאביי ממתניתין ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן ליה מתני' בכל אנפא מתוקמא כאביי עכ"ל וכדבריו כתב הרמב"ן ז"ל אהא דקאמר בגמרא אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס' והרמב"ן ז"ל למה ליה לאוקומה למתני' בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמא בדרך נפילה ואפי' טובא ומפרקי' משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקומא בדרך נפילה וכתב הרמב"ן ז"ל וזו שהביא רבינו ז"ל בהלכות אי דרך נפילה אפי' טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו וצ"ל שהוא סובר דבתר דמתרצים בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא עכ"ל וכ"כ בנ"י: אבל המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר צבועים שם במשנה (כה.):ומ"ש וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן שם בגמ' (כג:) ומפרש התם דאף ע"ג דיהיב סימנא בחתיכה גופה אי דדפקא אי דאטמא לא הוי סימנא אי לאו דיהיב סימנא בחתיכה כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: ומ"ש או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז מבואר שם:ומ"ש והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז וכו' שם בברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים הרי אלו שלו ורמי עלה מדתנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז ופריק אביי אידי ואידי ברשום ול"ק כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות ופירשו התוספות ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ואחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן מפני שב"ה אחד מוכר לחנונים הרבה וכולן רשומים בענין אחד ורש"י פי' קודם שנפתחו האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי חביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן וז"ש רבינו לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן:ומ"ש ועוד אפי' אם יתן בהם ב"ה סימן אינו מועיל וכו' היא כדברי התוס':ומ"ש ופי' ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרים יש בהן סימן במדה דבר פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם שכתב בפט"ו מהלכות גזילה אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו ואע"פ שהן רשומין שכל הכדות כך היו רשומות ונמצאו אלו הכדין כככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם כתב ה' המגיד בפט"ו מה' גזילה כתב הראב"ד דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתי מקום הוי סימן עד כאן לשונו ועיקר דהכי מסקנא דגמרא למ"ד מקום הוי סימן עכ"ל. וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: מצא צבורי פירות חייב להכריז משנה שם (כד:):ומ"ש ומקומן הוי סימן כבר כתבתי בסימן זה דהכי אמרינן בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כו:) דמקום הוי סימן: