בית יוסף, חושן משפט שד:ה
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 304:5
Open in the reader →1ואם נשבר החבית בעניין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה' דינרים וכו' בפרק השואל (צט:) אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנואה ביומא דשוקא מזדבנא בה' בשאר יומא מזדבנא בד' אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרו ליה ה' ולא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא לזבוני אבל הו"ל חמרא לזבוני הא איבעי ליה לזבוני ומנכי ליה אגר טירחא ודמי ברזנייתא ופרש"י שקולאי. נושאי משוי: אהדרו ליה ביומא דשוקא. קודם שיגיע יום השוק שיכול למכרה ביום השוק שיגיע ראשון: מהדרו ליה ה'. דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא ה' היה שוה: ולא אמרן. דמהדרו ליה ה' אלא דלית לחנואה חמרא לזביני דהשתא ודאי אי אהדרמ ניהליה הוה מזבין ליה. אבל הו"ל חמרא לזבוני ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא: וכי מהדרי ליה נמי ה'. מנכי להו חנוני מה' אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצ' לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל: ודמי ברזנייתא. שנותנין למכריז את היין בשווקים וברחובות יש לפלוני יין למכור וי"מ שהיו צריכים לשכור אומן לנקוב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה וכתב הרא"ש הני שקולאי דתברי ליה חביתא דחמרא וכו' מהדרי ליה ה' ומיירי דתברו ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה אבל כיון דתברוה ביומא דשוקא אי הדרא בשאר יומי משלם ה' כשעת אבידה אבל אי אהדרוהו ביומא דשוקא אמרינן ליה תיב וזבין כאשר היית עושה באותה שנשברה אבל בשאר יומי לא מצי אמרו ליה שמור אותה עד יום השוק ומכור אותה כי אמר למעות אני צריך ואילו לא שברת אותה מכרתיה ואז הייתי משתכר ולא אמרן אלא דלית ליה חמרא לזבוני באותו יום כשמחזירין לו החבית אבל אית ליה חמרא לזבוני כשמחזירין לא כלומר לא מפטרי בחזרת חבית אלא צריכים ליתן לו ה' זוזי דא"ל אם לא שברת הייתי מוכרה אז אבל ביום שוק יש לי יין למכור ואיני יכול למכור חבית זה נמצא יום השוק זה הוא לגבי דידיה כשאר ימים וכך הם דברי רבינו וז"ל ה"ה בפ"ג מהל' שכירות אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא פרש"י קודם שיגיע זמן השוק שיוכל למכרה ביום השוק שיגיע ראשון ואחרי' פירשו ביום השוק ממש אבל קודם לכן לא שמא תחמיץ בשאר יומי מהדרי ליה ה' פירוש אינו מספיק להם בהשבת חבית יין כמותה דהא אינה שוה אלא ד' ואיהו אמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוק ה' היה שויא לי שהייתי מוכרה ביזם השוק שעבר והייתי מוציא הדמים בריוח ולא אמרן דבשאר יומי משלמי ליה ה' אלא שלא הו"ל יין למכור ביום השוק שעבר אבל הו"ל יין למכור לכל מי שרוצה לקנות אינן משלמין אלא ד' זו היא שטת המפרשים ז"ל לפי גירסת הספרים ולפי שטה זו כל זמן שמשלמין דמים אין בין יום השוק לשאר ימים דבר ואין בהם חילוק אלא שביום השוק נפטרין בהשבת יין כמותו ובשאר ימים צריכים לשלם דמים ולא יין ופירש הר"א ז"ל דכי משלמין ה' דוקא בשברוה ביום השוק אבל אם שברוה בשאר ימים אינן משלמין אלא ד' כשעת הנזק וכן פי' רבינו יהונתן וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל: ומ"ש וי"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא"צ לשלם לו אלא ארבע דינרים כמו ששוה בשאר ימים וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל עוד כתוב בספרים גירסא אחרת אבל אית ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני והכי פירושו הא דאמרת דמשלמי בשאר יומי ה' כמו שהיתה שוה ביום השוק ששברוה דלית ליה חמרא לזבוני אבל אי הו"ל בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלמי אלא ד' דא"ל איבעיא לך לזבוני חמרא דהוה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדנו לך ה' זוזי ול"נ דמ"מ הוי שוי ה' ביום השוק ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו כך פירש הראב"ד עכ"ל: וכתב עוד הרא"ש רי"ף גרים ובשאר יומי מהדר ליה ד' ולא ידעתי לפרשה עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירק לו ג' החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו ג' ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שיהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה וכתב ה"ה גירסת רבינו בשאר יומי מהדרי ד' וכך הוא במקצת נוסחי ההלכות והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמין דמים רואים כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום ראשון נותנין דמי שויה ביום ההוא לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירים אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרים כל היום ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתי ז"ל עכ"ל: ממה שכתב רבינו בסימן שמ"ג גבי שואל יש ללמוד לש"ש לזמן שכיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' היא עדיין בביתו אינו עליה אלא שומר חנם: