בית יוסף, חושן משפט שפ:ו
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 380:6
Open in the reader →1(ז) כתב הרמב"ם ספינה שטבעה מכובד משאה ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך לים פטור וכו' בסוף הלכות חובל:ומ"ש והראב"ד השיג עליו וכתב שאין זה רודף דלא דמי לההוא מעשה דפרק הגוזל וכו' שם וכתב עליו ה"ה כתב הרב עובדא דחמרא שממנו יצא הדין לרבינו ז"ל ואמר שאינו דומה לו ולא כתב הטענה וזהו תימה איך ידחה דברי רבינו בלא טעם וראיה ועתה אפרש גרסינן בפרק הגוזל בתרא (שם) ההוא גברא דהוה מסיק תמריה למברא הוו סלקי אינשי קא בעיא דנטבע אינשי קם חד מינייהו שדא חמרא במיא אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי רודף הוא רבה לטעמיה וכו' ובההיא פירקא (קיו:) גרסינן ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון וכו' ושתיהן בהלכות וכבר כתב רבינו דין זה דברייתא בלשונה פי"ב מה"ג ומתוך דבריו נראה לי שהוא מחלק בין זו לזו דההיא דוקא עמד עליה נחשול ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים הם משליכים על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי ומ"ש כאן הוא כשהיה מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שא' או ב' מהם טענוה ואז המשאוי כרודף והיינו עובדא דחמרא וזה החילוק מבואר עכ"ל. וכתב נ"י בפרק הגוזל בתרא ע"ז אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כן כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באם ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר שנאמר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבד בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים וכן שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה ע"פ המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד הוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כ"א בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ"ל ואני אומר שמ"ש ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפ' י"ב מהלכות גזילה ואבידה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול ובסוף הלכות חובל כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשאוי ממילא משמע שמה שכתב בסוף הלכות חובל צריך לפרשו כמ"ש ה"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתבו סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: כתוב בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סי' כ' דהאי עובדא דחמרא דוקא כשהיה מתחלה סכנה להכניס חמור בספינה אבל אי הוו רגילים להכניס כמו שעושין עתה ואח"כ היה החמור מקרטע ובאה לטבוע הספינה אם השליכו בנהר חייב דבעל החמור לאו רודף ובמה שחמורו מקרטע הוא אנוס ומציל עצמו בממון חבירו חייב עכ"ל ודברי תימה הם דאטו מי שיש לו כלב רע או דבר המזיק שחייב להרגו ולסלק הדבר המזיק כדי שלא יוזקו אחרים אם קדמו אחרים והרגום מי מיחייבי :