בית יוסף, חושן משפט תיח:ד
בית יוסף · Beit Yosef, Choshen Mishpat 418:4
Open in the reader →1הביא האחד עצים ובא חבירו והביא האש והדליקו בעצים או שהאחד מביא האש והשני עצים והדליקו בהם האש לעולם האחרון חייב בא אחר וליבה המלבה חייב משנה בפ' הכונס (שם):ומ"ש ליבתו רוח שאינה מצויה כולם פטורים ואם נתלבה ברוח מצויה האחרון חייב שם במשנה ליבתו הרוח כולם פטורים וכתבו התוס' דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן משמע בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון וכתב ה"ה פי' רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ"ל רוח סערה דאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן מפורש בירושלמי וכן עיקר וכתבו ז"ל וכולן פטורין דוקא כשלא היה הרוח ההוא מנשב בשעה שהאחרון עושה מעשה אבל אם היה מנשב באותה שעה הרי חזר כרוח מצויה וחייב עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם אחר שהיו שם האש והעצים בא אחר וליבה עם הרוח שסייעתו אם יש ברוח לבדו כדי ללבות פטור המלבה וכו' שם (ס.) ת"ר ליבה ולביתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור וכתב הרא"ש (והר"א) שאין ברוח כדי ללבות דאי יש ברוח כדי ללבות אפי' יש בליבויו כדי ללבות פטור דמאי קא עביד בלאו איהו נמי תתלבה ותזיק ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור ולא אמרינן (כיון) [אע"פ] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור עכ"ל ודבריו כאוקימתא דרב אשי שם וכך הם דברי רבינו והרמב"ם כתב בפי"ד מהלכות נזקי ממון וזה לשונו ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין וכתב ה"ה בהשגות א"א ואיך לא הפליג כמו שהפליגו בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ע"כ והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו לפסוק כאחת מהאוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא דאביי ורבא ור' זירא דכולהו דברי רבינו קיימים דאביי דאמר התם כי בעינן בליבוי כדי ללבות הני מילי כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פירוש והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא אם לא היה בליבוי כדי ללבות פטור ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה רוח מצויה וליבתו רוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא רוח מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואחר כך ליבתו רוח שאינה מצויה ומש"ה פטור ור' זירא אמר דצמרא צמורי פי' שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומש"ה פטור ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין הוא ופטור בכל גווני אלא שקשה לי שרבינו עצמו פסק בפי"א מהלכות שכנים כאוקימתא דרב אשי וצל"ע עכ"ל ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא שכל מ"ש לדעת הרמב"ם קושטא הוא ומה שהוקשה לו ממ"ש בפרק י"א מהלכות שכנים מתוך לשון הרמב"ם עצמו הוא מתיישב שכתב בפרק י"א מהלכות שכנים כלשון הזה מי שעשה גורן בתוך שלו וכו' צריך להרחיק וכו' אף על פי שהוא חייב להרחיק כ"כ אם הוליך הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא מסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל הרי מבואר בדבריו שטעם הפיטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי כולהו דאמרי חייב :