בית יוסף, אבן העזר יא:א
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 11:1
Open in the reader →1הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה על זה לא ישאנה הנחשד ואם נשאת אם יש עידי טומאה תצא וכו' בפ"ב דיבמות (כד:) תנן הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים מיתיבי בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא רב מוקי למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים ומתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקו ואבע"א האי מתני' רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה או מקום מנעלים הפוכים תחת המטה אמר רב הואיל ומכוער הדבר תצא והלכתא כותיה דרב והלכתא כותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסיק ביני ביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקיה ליה לקלא וכתב הרי"ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה מחמת זה הנטען מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עידי טומאה אלא בעידי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו ואותבינן עליה מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עידי טומאה ואוקמוה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק מן הנטען אלא בעידי טומאה ורבי מפיק לה בעידי דבר מכוער ל"ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעידי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעידי דבר מכוער. ושמעינן מהא דתניא בד"א שאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע"ג דאיכא עדים בדבר מכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עידי טומאה שזינתה עמו תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואף על פי שיש לו כמה בנים וה"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר (סו.) איבעיא להו אשתו זנתה בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים ורש"י פירש אהא דאמרינן הואיל ומכוער הדבר תצא מן הבעל וכתב הרא"ש קשה לר"ת דהא אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה אבל בלא קינוי אפי' נסתרה בעדים שריא ועוד דקי"ל דבקלא דבתר נשואין לא חיישינן ומפרש ר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים וכן מוכח סתמא דתלמודא דקאמר כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקו אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים (ומנטען מפקינן בקול) כשאין לה בנים מן הראשון וכי קאמר נמי ואבע"א מתני' רבי היא לא שביק להאי סברא דמעיקרא לא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתני' דמפקינן מנטען בקול רבי הוא ורב ס"ל כמתניתין דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפי' מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן פירש ר"ח ובה"ג דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ובשאלתות דרב אחאי אי איכא דבר מכוער בב' עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל יוצא וכו' ור"ת חזר לפרש כפי' השאלתות דהא דאמר רב בעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער ופלוגתא דר' ורבנן ברוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן לה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול וקשה לפירושו כל מה שהקשינו תחלה דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן ועוד דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ועוד מאי פריך מהאי ברייתא בד"א כשאין לה בנים נימא דמיירי בעידי דבר מכוער ותירץ ר"מ דהא דאמרינן בפ"ק דכתובות (ט.) ובשמעתא דפתח פתוח ולטעמיך קינוי וסתירה [אין] עדים לאה"ק אין האשה נאסרת לבעל בעד א' אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי ה"נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עידי טומאה דמו והא דקי"ל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן היינו בלא עדים אבל היכא שיש עדים שראו דבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרינן לה אבעלה כפתח פתוח או כעד אחד אחר קינוי וסתירה ושפיר פריך מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים מן הראשון דע"כ מיירי בשאין עידי כיעור דאי איכא עידי כיעור אפי' יש לה כמה בנים תצא כמו בעידי טומאה והא דקתני סיפא ואם באו עידי טומאה היינו אפי' לא ראו שנבעלה וראו דבר מכוער עידי טומאה קרי ליה ואבע"א מתני' רבי הוא וה"ק הך מתני' דאסרה בלא עדים שראו דבר מכוער ר' הוא דאמר אפי' בלא עדים אלא הבעל לחודיה ראה רוכל יוצא תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל ומסיק הלכתא כותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ולי נראה מתוך דברי השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא וכו' שלא כיוונו לדברי ר"ת דלרב מפקינן בעידי דבר מכוער מבעל דא"כ מאי האי דקאמר ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו למה לי והלא בעידי כיעור לחוד בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ולכן נ"ל שהשאלתות מפרשים דברי רב בעידי טומאה וברייתא בעידי דבר מכוער ר' סבר דבעידי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ופסק תלמודא הלכתא. כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוער וגם יצא הקול אם הוא קלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל וכותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעידי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד אחד אחר קינוי וסתירה ובהכי רוותא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עידי טומאה דברייתא בעידי כיעור וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל: ויש לתמוה עליו שהרי לפי שטה זו שפי' דברי השאלתות דבקלא דלא פסיק ועידי כיעור מפקינן לה מבעל ולהרי"ף והרמב"ם לא מפקינן לה מבעל אלא בעידי טומאה כמבואר בדברי הרי"ף שכתבתי בסמוך דכל שקלא וטריא דרב ורבי וברייתא ומסקנא דגמרא עלייהו לא הויא אלא לענין אם מוציאין אותה מנטען אבל מבעל אין מוציאין אותה אלא בשני עידי טומאה וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות ופ"ב מהלכות סוטה וא"כ היאך כתב הרא"ש על פירושו בדברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם וצ"ל דלא כתב כן אלא משום דלפירושו בדברי השאלתות בעדים דקאמר רב היינו בעידי טומאה וגם עידי טומאה דברייתא עידי טומאה ממש וכך מפרשים ג"כ הרי"ף והרמב"ם דלא כר"ת שחזר בו ופירש דבעדים דקאמר רב וכן עידי טומאה דברייתא היינו עידי דבר מכוער אבל במסקנא פשיטא דאיכא בינייהו דלפירושו בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ולהרי"ף והרמב"ם לעולם לא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ואף בדברי רב איכא בינייהו דלפירושו רב כי אמר ובעדים לענין להוציא אותה בין מבעל בין מבועל אמרה ולהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא אמרה אלא לענין להוציא אותה מבועל אבל לענין להוציא אותה מבעל לא איירי ביה רב ולא סוגיא דגמרא. ומעתה יתבאר לך שמה שכתב רבינו דלהרי"ף בשיש בקול ממש אם יש עידי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד נמשך אחר פשט לשון הרא"ש לפום ריהטא שכתב אחר פירושו דברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ד. והרא"ש (והרמב"ם) ועלה על דעתו שלגמרי משוה אותם ולא חשש לבדוק אחריו וכבר נתברר האמת שלא השוה אותם אלא לענין ובעדים דקאמר רב שהן עידי טומאה ולא עידי כיעור כמו שעלה על דעת ר"ת ולשון הרא"ש דייק הכי שלא כתב וכן דעת הרי"ף והרמב"ם אלא וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם דמשמע שאינו משוה אותן אלא לענין פי' שיטת דברי רב ולא לענין הדין ועוד יש להוכיח כן מתוך דבריו שעל מה שכתב ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה וכו' ואח"כ כתב וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם משמע בהדיא דלא אמר וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם אלא לענין זה בלבד. והמרדכי כתב שהר"מ כתב לקיים דברי השאלתות וכתב אחר שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדי לסמוך עליהן כמו התלמוד ואף המיי' בפכ"ד דאישות כתב כדבריהם ע"כ ודברי תימה הם שהרי המיימוני חולק הוא על דברי השאלתות כמו שנתבאר. והרשב"א בתשובה כתב וזה לשונו ר"ח והרי"ף ור"ת הסכימו שאין מוציאין אשה מבעלה אלא בעדים ל"ש יש להבנים ל"ש אין לה בנים וקלא דלא פסיק מנטען ולא מבעל ורב אחאי ורש"י סוברין דאפילו מבעל מפקינן בקלא דלא פסיק וכשאין לה בנים מבעל והוא דליכא אויבים וכדעת הרי"ף והגאונים הנזכר אני סובר עכ"ל כתב דעת ר"ת בדבריו הראשונים וגם התוספות כתבו כן בשמו ולא כתבו מה שחזר ופי' בפי' השאלתות ונ"ל משום דמשמע להו ז"ל שמה שחזר ופירש דברי השאלתות אתא לפרושי אבל דעתו אינו כן אלא כדבריו הראשונים ועליהן הוא סומך וזה שלא כדברי רבינו שכתב דלדעת ר"ת ע"י עדי כיעור אסורה לבעל ומיהו המרדכי כתב כלשון הזה ושוב חזר בו ר"ת והודה לדברי השאלתות וזה כדברי רבינו ומ"מ כתב דלר"י נראה כדברי ר"ת הראשונים דכולה שמעתא קשה לדבריו האחרונים וגם במ"ש רבינו אחר מ"ש שיטת הרי"ף כפי מה שעלה על דעתו וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל יש לדון שאע"פ שהרא"ש כתב אותה שטה לפרש דברי השאלתות כתב כן לאפוקי ממה שפר"ת בהם ואין משם הכרע שיסבור הוא ז"ל כן ואפשר דכדברי הרי"ף והרמב"ם ס"ל וכ"כ בתוספות בשם ר"י דלעולם לא מפקינן לה מבעל אלא בעידי טומאה ממש וכתב נ"י שכן דעת הרא"ה והריטב"א ז"ל וגם הרא"ש כתב בתשובה כלל ל"ב סי' י"ד על א"א שזנתה בעד אחד וגם קלא דלא פסיק דע כי בע"א אין א"א נאסרת אלא לאחר קינוי וסתירה כדאיתא פ"ג דקדושין (סו.) אין דבר שבערוה פחות מב' ובקלא דלא פסיק פסקו ה"ג ור"ת דלא מפקינן מבעל דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ובשאלתות דרב אחאי פסק דבקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ור"י הכריע כדברי ה"ג וכן פוסקין עכ"ל ואע"פ שראה רבינו תשובה זו לא נמנע מלכתוב שמסקנת הרא"ש כאותה שטה שכתב בפסקים משום דמשמע ליה ז"ל שאותה שטה שכתב בפסקים אחר שהשיב אותה תשובה אמרה וכ"כ ז"ל על אותה תשובה וז"ל ועתה כשלמדנו יבמות דקדק א"א נר"ו לשון השאלתות ופירש בע"א וז"ל מתוך דברי השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער וכו' נ"ל שלא כיוונו לדברי ר"ת וכו' עד ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב ובעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה עכ"ל ולפי מ"ש בסמוך י"ל דלא לפסק הלכה אמרה אלא לחלוק על פר"ת בדברי השאלתות ואע"פ שכתב בתשובה סימן י"ג שראה את הר"מ פוסק ודן כפר"ת בדברי השאלתות הרי חזר וכתב בתשובה זו דסוגיין דעלמא פוסקין כה"ג ור"י וכן בדין דבעלי שטה זו הם רוב בנין ורוב מנין ועיין בתשובת הגהות מיימוני דשייכי לספר נשים: