בית יוסף, אבן העזר קכ:ט
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 120:9
Open in the reader →1ואף אם הוא חרש אפילו הוא שומע וכולי ברייתא פרק מי שאחזו (גיטין דף עב:) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי"ף והרא"ש בס"פ התקבל ולפום סוגיין דשמעתין הוה משמע להכשיר בפיקח שכתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא ממעט הרכנת ראשו דנשתתק דלא ממעטא ברייתא אלא דוקא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע"י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין דף עא:) אהא דאמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' א"ל רבי זירא אלם קאמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זה הוא אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם ופירש"י אבל חרש דרב כהנא אינו שומע ואינו מדבר ואיפשר שזה היה דעתו של הרמב"ם שכתב בפרק שני מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואצ"ל נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת עכ"ל. ומשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפיקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני רבי זירא אלם קאמרת שאני אלם ולא כתב הרמב"ם דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד שכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפיקח גמור שהרי מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש"ה לא הזכירו הרמב"ם אבל מדברי הר"ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי איתמר פרק מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו בעי נמי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וכו' אדרבא הוה ליה לאותובי ממתני' דמצרכה בדיקה ג"פ ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ורבי זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם והיאך הם כפקחין הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ובנשתתק בעי' בדיקה ג"פ ונ"ל דלמאי דס"ד דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא ממתני' דלהרכנת הראש הוא שהצריכו בדיקה ג"פ אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פיקח הוא ורבי זירא דאהדר ליה דשאני אלם כלומר דלא משתמע ממתני' אלא לאלם אבל חרש גמור אף ע"פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמעינן דמתני' דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמעינן דין הרכנת ראש ע"י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע"י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני א"נ אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני בחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו ולאפוקי מדרב כהנא ואפ"ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא"צ בדיקה דהא לא פליג רבי זירא ארב יוסף אלא משום דמתני' באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ"ל תנינא ומאי דתנינא דשומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע הרי הן כפקחין לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהני בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים כדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת ואיפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפיקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחין לכל דבריהם אף על גב דאלם אינו כפיקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק רבי זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין בראשו בעי בדיקה ג"פ כדתנן במתני' ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין ואין צריך בדיקה ונראה שזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג"פ ואח"כ כתב כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי' בדיקה ג' פעמים ליערבינהו וליתנינהו ומ"ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג"פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג"פ כתב והרי דעתו דעת נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב ואם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח"כ בסמוך גבי חרש גמור אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ"נ מדבריו פרק כ"ט מהלכות מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע בהדיא דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע"פ שבטור חשן המשפט סימן רל"ה כתב שכך נראה לו הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר לא ס"ל הכי שהשוה דין מדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר: ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר הרמב"ם ז"ל אלא בבדיקת ג' פעמים וכדמשמע מדברי הר"ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמשמע לן תנינא משום דאיפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאפלוגי אמתני' דבעי בדיקה ג' פעמים אתא דס"ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת ראש ומשום הכי אקשי ליה מאי קמ"ל תנינא ורבי זירא אהדר ליה דמתני' באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתני' דתני אלם משום דבעי לאשמעינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור אי נמי אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דעל ידי כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא על ידי רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומכל מקום שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת ראש וכדסבר רב יוסף בהא ור' זירא נמי משמע דהכי סבר ליה דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתני' באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קמ"ל תנינא ודעת בעל העיטור כדעת הרמב"ם שכתב וז"ל ומסתברא דוקא חרש שאינו מדבר ואינו שומע בהא ליתא לדרב כהנא אבל אלם שנשתתק (ומדבר) מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש (מהני) וכ"ש בכתב ידו עכ"ל. ולכאורה נראה דלדעת הרמב"ם דמכשיר לכתוב גט ע"י כתב ידו דמי שנשתתק כל שכן ע"י כתב ידו של פיקח אבל מצאתי לרבינו ירוחם שכתב בח"ג וז"ל כתב ר"ת כי כתוב בתוס' כי פיקח אע"פ שכתב בכתב ידו וכו' וי"מ כי די בכתיבה ודקדקו מאותה שכתבתי למעלה מסוגיית הגמרא וכבר כתבתי בדין חרש מי שנשתתק ושומע כי די בכתב ידו ודוקא בחרש אבל בפיקח לא וכ"כ בירושלמי כמו שבחרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו מועיל כתב ידו כמו כן בפיקח וכן נראה עיקר עכ"ל ומשמע שטעמו משום דלא שרו לכתוב על ידי כתב ידו אלא בנשתתק דא"א בענין אחר אבל בפיקח שיכול לדבר לא הכשירו לכתוב על ידי כתב ידו וה"ה דעל ידי הרכנת ראשו נמי אין כותבין וכל שכן הוא דבעינן שישמעו קולו דוקא כיון דאיפשר ומ"מ לא נ"ל שיהיה זה דעת הרמב"ם דא"כ ה"ל לפרושי אלא ודאי לדעתו דמכשיר לכתוב על ידי כתב ידו דנשתתק כל שכן שכותבין ע"י כתב ידו דפיקח או ע"י הרכנת ראשו דכל שמגלה לנו כוונתו ישמעו קולו מיקרי ומאי דאמרינן קולו לאפוקי מדרב כהנא היינו משום דכל שהוא חרש גמור אע"פ שעשה מעשה פיקח הרי הוא כשוטה לכל דבריו ואין בכתב ידו ולא בהרכנתו קול של דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו כל זה שכתבתי הוא ע"ד הרמב"ם והעיטור: אבל דעת הפוסקים זולתם לומר דאף ע"ג דמשמעתין לא משמע דממעטינן לכתוב ע"י כתב ידו אלא חרש דכיון דלאו בר דעת הוא אין סומכין על כתיבת ידו להחשיבו בן דעת אבל פיקח שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו דקול לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש מ"מ בתוס' פ"ב גרסינן כתב סופר לשמה וחתמו העדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי גט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי גט פסול עד שישמעו את קולו ממש והתם לא משתעי בחרש ועל פי תוספתא זו הסכימה דעתם לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכל שכן דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וכתבו קצתם דה"נ משמע בירושלמי פרק מי שאחזו ולפי שיטה זו כי אמרי' לאפוקי מדרב כהנא לאו אחרש אמר דמפקא מיניה אלא אעיקר דינא דמכשיר לכתוב ע"י כתב ידו מפקינן והנה ההולכים בשיטה זו הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי ובעל התרומה וסמ"ג וסמ"ק והגהות בפ"ב מה' גירושין וקצתם כתבו כן בשם ר"ת דעת כולם פה אחד לסמוך על התוספתא להחמיר : וא"ת א"כ דכתב יד לא מהני היכי תנן במתני' דכותבין ע"י הרכנת הראש תירץ הרשב"א דהרכנת הראש חשיבא כקולו ושכן כתבו בירושלמי היא הרכנת הראש היא קולו וכ"כ ג"כ הרא"ש דאפשר דהרכנה עדיפא משום דמראה בגופו וכתב עוד הרא"ש א"נ נשתתק דא"א בע"א אקילו ביה משום תקנת עגונות עכ"ל ולפי תירוץ זה משמע דבכתב ידו מכשרי בנשתתק וכעין מה שכתבתי בשם רבינו ירוחם דהא לתירוץ זה לא עדיפא הרכנת ראשו מכתב ידו וא"כ כי היכי דאקילו בהרכנת הראש בנשתתק ה"ה נמי דאקילו לכתוב ע"י כתב ידו ואע"ג דבגמרא תניא הרי הגט בטל עד שישמעו קולו ומקולו דייקינן לאפוקי מדרב כהנא וכיון דקתני הגט בטל ודאי דמדאורייתא הוא דמפקינן מ"מ כתב הרא"ש דבנשתתק אקילו משום דבתוס' דממעט כתב ידו לא קתני בטל אלא פסול דמשמע מדרבנן ולפי זה כי אמרינן לאפוקי מדרב כהנא היינו ממאי דאכשר בחרש גמור דאילו מפיקח לא מפקא האי ברייתא ומאי דלא אייתי תלמודא ההיא תוספתא דקתני פסול דמפקא מפיקח נמי משום דעדיף ליה לאפוקי לדרב כהנא אפי' מדאורייתא ולומר שהוא בטל לגמרי כנ"ל ליישב דברי הרא"ש בתירוץ זה ומ"מ תפס רבי' תירוץ ראשון עיקר אי משום דאיתמר בירוש' ועוד דבירושלמי מייתי ברייתא כלשון התוספתא ומסיים בה אינו גט וא"כ משמע דפסול דקתני בתוספתא לאו מדרבנן בלחוד הוא אלא בטל נמי הוי ואי משום דאתי כדעת הרשב"א ושאר הפוסקים שהזכרתי ומיהו לשון רבי' אינו מדוקדק שכתב ואף אם הוא חרש וכו' דמשמע ואצ"ל פיקח והדר כתב או אפי' פיקח ונ"ל דמשום תקנת עגונות הוה ליה לאכשורי טפי בחרש מבפיקח ומש"ה שייך למימר ואף בחרש ולגבי דינא שייך טפי לאכשורי בפיקח מבחרש ומש"ה שייך למימר אפילו פיקח: כתוב בקונדריסים והרי"א כתב אבל כותב בכתב ידו ונותנו לעדים ויכתוב בו כתבו וחתמו גט לאשתי ואם שלח להם בכתבו ע"י אחרים הרי זו ספק מגורשת עכ"ל ונ"ל שהרי"א סובר כהרמב"ם דע"פ כתב ידו כותבין וסובר ג"כ כהרמב"ם באומר אמרו שהוא קרוב להיות הגט בטל דהיינו כמו ספק מגורשת ולפיכך הכשיר בכותב לעדים ופסל בשולח להם בכתבו על ידי אחרים כלומר שכותב לאותם אחרים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו וצ"ל דס"ל נמי דחתם סופר ועד כשר ולפיכך הכשיר בכותב לעדים כתבו וחתמו דאל"כ הל"ל ויכתוב בו לסופר כתוב ולעדים חתומו ואיפשר דלאו דוקא נקט כתבו וחתמו דהשתא לא נחית לפלוגי בהכי: