בית יוסף, אבן העזר קמא:סא
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 141:61
Open in the reader →1ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו לו בתורת גירושין וכו' בפרק התקבל (גיטין סד.) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהלה בעל ופירש"י בעל אומר לפקדון. גט שנתון ביד שליש ובעל אומר לפקדון הפקדתי בידך ושליש אומר לגירושין נתתו לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי כתב הרשב"א ואין כוונת הרב לומר שהוא נאמן לומר שליח קבלה אני דע"כ שנים שיאמרו בפנינו אמרה צריכא אלא כוונת הרב לומר דרב הונא ורב חסדא בשהגט יוצא מתחת ידו ובשליח קבלה ושליח אומר שליח קבלה אני ואלו עידי ולגירושין קבלתי והר"ן נראה שתפס דברי רש"י כפשטן דבאין עדים שהוא שליח קבלה מיירי ולפיכך כתב שהקשו עליו ופירשו דאפי' רב חסדא לא קאמר אלא בדאיכא סהדי שהוא שליח קבלה וכ"כ התוספות והרא"ש דמיירי בשיש שנים שמעידים דשויתיה האשה שליח קבלה וכן משמע מדברי רבינו דביש עדים שהוא שליח קבלה עסקינן שמ"ש ואם הוא מודה שכתבו וכו' ארישא דמילתא קאי דהיינו עשתה שליח לקבלה בעדים וכ"כ רבינו ירוחם בפ"ג ונסתפק הר"ן לרב חסדא דאמר שליש נאמן דהא הימניה אם הוא לומר שתהא מגורשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה עמו מתוך שבידו ליתנו לה אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה ואע"פ שאין האשה עמו ודאי לא דהא לא הימניה אלא מה שבידו או שמא אין הבעל מדקדק בשעות אלא כיון שהוא יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא שליח קבלה שתתגרש מעתה וכתב עוד וכן לדברי רש"י יש לי לומר שכיון שבשעה שבאו לב"ד קודם שאמר הבעל לפקדון היה יכול ליתנהו לאשה והאישה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר שליח קבלה הייתי ולקבלה נתתו לי ונאמן בכך להתגרש משעה זו אבל משעה ראשונה ודאי לא עכ"ל ופירש"י דהב"ע כשהאיש והאשה יחד בעיר וכ"כ התוספות והרא"ש והרשב"א משום דאי לא תימא הכי לרב הונא דאמר בעל נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ"ה דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו אלא ודאי הכא בשהאיש והאשה יחד בעיר ומ"ה אמר רב הונא בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ואפי' בכי הא אמר רב חסדא דשליש נאמן וכתבו עוד דרבא ורב ששת דמצרכי לומר בפני נכתב ובפני נתתם מערסא לערסא או משכונא לשכונא ס"ל כרב חסדא דאמר שליש נאמן אפי' בעיר אחת א"נ התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו דליכא למימר דלדידה הוה יהיב לה והר"ן ג"כ כתב כדבריהם דכשהאיש והאשה בעיר אחת עסקינן וכתב עוד א"נ דכי אמר רב הונא בעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדידה הוה מסר אבל בשליח הולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד א"נ דכי קאמר רב הונא בעל נאמן דוקא שהוא עדיין ביד שליח אבל משהגיע הגט לידה שוב אין הבעל נאמן אע"פ שאינה טוענת ברי עכ"ל וחילוק אחרון שכתב הר"ן לחלק בין כשהוא עדיין ביד שליש לכשהגיע לידה הזכירו הרשב"א וכתב שאינו מחוור בעיניו ולפי דבריו משמע דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בין בטוען שליש שהוא שליח קבלה בין בטוען שהוא שליח הולכה הוא וק"ל שכתב הר"ן אבל נמצא להרי"ף בתשובה שפירש שמועתינו בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה ואפ"ה לרב הונא בעל נאמן ומאי קמ"ל הר"ן לדעת הרי"ף הא כל שאר מפרשים נמי הכי ס"ל ואיפשר דלהרי"ף בתשובה פלוגתייהו בשליח הולכה אבל בשליח קבלה לכ"ע שליש נאמן ולשאר מפרשים פליגי בתרוייהו וכ"כ רבי' ירוחם דאיפשר דלדברי הרי"ף בתשובה בשליח קבלה מודה רב הונא ועי"ל דמשום דהר"ן מתרץ באחד מהתירוצים דרב הונא לא פליג עליה אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה לרב חסדא וכמו שכתבתי בסמוך מש"ה כתב דהרי"ף בתשובה כתב דבשליח הולכה פליגי ואמאי דאמר רב חסדא שליש נאמן דהא הימניה פירש"י דנאמן משום דאי בעי עביד ביה מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה והתוס' והרא"ש חלקו עליו וכתבו דאפי' בדליכא מגו הימנו רבנן לשליח ואפי' אומר הבעל שנתנו לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למדינת הים ומשמע מדברי הרשב"א שלדברי התוס' אפי' עדים מעידים דלפקדון יהביה ניהליה שליש נאמן דכיון שהיה יכול שליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפי' במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר מק' עדים ופסל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הוא לגירושין קודם שבאו העדים וכ"כ הוא ז"ל בהדיא בתשובה דשליש נאמן אפי' במקום עדים דהא הימניה וגם רבינו ירוחם בח"ג כתב בשם התוספות דאפי' יש עדים דלפקדון נתנו לו נאמן שליש וכ"כ בתוס' והרא"ש ומיהו כתב דמילתא דתמיה הוא אי מהימן אפי' במקום עדים ואמאי דאמרינן בעל אומר לפקדון כתבוה התוספות הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפקדון משמע מדבריהם דבהא אפי' רב הונא מודה דשליש נאמן כיון דלא שייך טעמא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה וזהו שכתב רבינו ודוקא כשטוען דלפקדון נתנו לה אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו וכו' ובעיקר מחלוקת רב חסדא ורב הונא פסק הרי"ף כרב חסדא וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ב (דבעל) [דהשליש] נאמן בין גט יוצא מיד שליש בין שהוא יוצא מיד האשה וכתב הרא"ש שאין נ"ל ראיית הרי"ף ושכך הקשה עליו רבינו אפרים ומשמע לרבינו דהרא"ש ורבינו אפרים ס"ל דהלכה כרב הונא ועוד שכתבו הרשב"א והרא"ש שהרמב"ן העיד שראה בנוסחא ראשון של הרי"ף מכתיבת ידו שהלכה כרב הונא שכיון שלא נתגלה לנו טעמו של הרי"ף ראוי להחמיר כדבריו הראשונים וכמו שפסק ר"ת ולפיכך סתם רבינו הדברים כדעת רב הונא: ב"ה ומ"ש רבינו שלכן טוב ליזהר שלא לגרש ע"י שליח כשהבעל והאשה שניהם בעיר וכו' מתבאר מדברי התוס' והרא"ש והרשב"א שכתבתי דבשליח הולכה נמי טוב ליזהר :