בית יוסף, אבן העזר קמג:ה
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 143:5
Open in the reader →1א"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז ולא רצה לקבלם וכו' בפרק מי שאחזו (גיטין עד:) תנן התם בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש וכו' אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בע"כ אינה מגורשת איכא דאמרי אמר רבא מתקנתו של הלל נשמע ה"ז גיטך על מנת שתתני לי ר' זוז ונתנה לו בין מדעתו ובין בע"כ הויא נתינה וכתבו הרא"ש והר"ן שהבעל העיטור כתב בשם רבינו האי דהלכה כלישנא בתרא דרבא וכתב עוד הרא"ש ז"ל והרמב"ם כתב דספק מגורשת הוי וטוב להחמיר עכ"ל והם הם דברי רבינו ואפשר שכך היו גורסים בספרי הרמב"ם אבל בנוסחאות שלנו כתוב בפ"ח ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו והיינו מדרבנן כמבואר בדבריו פי' דכל מקום שכתב פסול היינו מדרבנן וכן הוא גירסת ה"ה וגם הר"ן כתב בפ' מי שאחזו בשם הרמב"ם כדברי ה"ה וכתבו הם ז"ל שדעתו כדעת רבינו האי אלא שרצה להחמיר בערוה החמורה והרשב"א כתב דהויא ספק מגורשת וכתב הרשב"א נראה לי דאפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאה וה"ה לנשבע ליתן לחבירו ונותן לו בע"כ ונפטר אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בע"כ לא שא"א לזכות לאדם בע"כ והיינו טעמא דמתני' וה"ה והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בע"כ יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת עכ"ל והוי יודע שמורי הרב הגדול הריב"ר נר"ו כתב בתשובה דלמ"ד נתינה בע"כ הויא נתינה אפי' שלא קיבל אין חשש בזה שאין החיוב אלא על הנותן ליתן וכן משמע מלשון התוספות שהקשו וז"ל מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הויא נתינה וא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו וכו' עד וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ עד כאן לשונו ואם איתא דלמ"ד נתינה בע"כ לא הוי נתינה עד שיקבלם מדעתו מה תירצו יעשוהו בית דין לקבלם בע"כ והרי סובר דלא שמה נתינה אם כפוהו לקבל אלא ודאי לכולי עלמא אם קבלם המקבל אפילו על ידי כפייה שמה נתינה והטעם כמו שכתבו התוספות לקמן דיש חילוק בין מתנה דעלמא לנדון שלפנינו שבמתנה צריך דעת הנותן ודעת המקבל אבל בנדון שלפנינו שאמר ע"מ שתתני לי תלה הדבר בדעת הנותן וכן נראה בפירוש מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ח מהלכות גירושין וז"ל הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז מכאן ועד שלשים יום וכו' נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתהא מדעתו הרי בפירוש שהגט הוא גט גמור מד"ת אלא שהוא פסול מד"ס שרצה להחמיר בערוה החמורה ואפי' שלא קבלם שכ"כ והוא אינו רוצה לקבל וכו' וראיתי מי שהשיג עליו וז"ל הכלל העולה מדבריו דליתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אם לא קיבל המעות בידו בפועל לא הויא נתינה ואם קיבל בידו אפי' ע"כ הויא נתינה וללישנא בתרא אפי' לא קיבל המעות בידו אלא כל שאמרה שקול זוזא אפילו שלא רצה לקבל בפועל הויא נתינה ודברים הללו קשה לשמעם ומה שרצה לדקדק מדברי התוס' ליתיה דמה ענין עשוי ב"ד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בע"כ אי הויא נתינה קיבל בפועל או לא קיבל בפועל דאפי' אי הוי דינא דנתינה בע"כ לא הויא נתינה קיבל או לא קיבל ב"ד יכול לכוף אותו לכך וכמ"ש הרשב"א כשהביא דבר זה בשם התוספות ז"ל וא"ת לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בע"כ הויא נתינה י"ל שאם לא היה נטמן היו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם ע"כ הלכך כיון שיש עליו לקבלם מן הדין דין הוא לכוף אותו כ"ש דסוף סוף כשאמר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו והוי תחלתו באונס וסופו ברצון ומיהו הראיה על שאין צריך לקבל בפועל למ"ד הויא נתינה היא כתובה באותו דיבור עצמו של תוס' וז"ל וכן בהזהב כי א"ל שקול זוזך לא הוי אפי' כש"ח וע"כ דמיירי בשלא רצה האחר לקבל ונשארו בידו דהיכי שייך למיהוי עלייהו כש"ח אם קבלם האחר בעל כרחו בפועל והכי נמי מוכח בתוספות דפרק הגוזל (בבא קמא קד. ד"ה הכי) ומהמרדכי פרק מי שאחזו עוד רצה להוכיח דבר זה מדברי הרמב"ם שכתב נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל ה"ז פסול עד שתתן מדעתו וכו' עד שכך כתב והוא אינו רוצה לקבל עכ"ל. ואין משם ראיה דמ"ש הרמב"ם והוא אינו רוצה לקבל לאו למימרא שהוא אינו רוצה לקבל ונשארו ביד האשה דלאו להכי נחית אלא לומר דלא הוי פסול עד שתהיה הנתינה בעל כרחו וגם הקבלה אבל אם נתנו לו המעות בעל כרחו כגון שזרקו אותם לתוך חיקו או שהכניסו אותם בידו בעל כרחו ואחר כך נתרצה דוגמת תחלתו באונס וסופו ברצון בכהאי גוונא לא הוי פסול ודיקא נמי דקאמר נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל ולא קאמר נתנה לו והוא אינו רוצה לקבל משמע שהיה שם בפועל ועוד דאי בשלא קיבל המעות מיירי נמצאו דבריו כסותרים זה את זה דמשמע מהכא מאומרו והוא אינו רוצה לקבל וכו' דלא הוי פסול אלא בכה"ג דלא רצה לקבל המעות ולא באו לידו אבל אם באו לידו הוי נתינה ומאומרו בחתימת דבריו עד שתתן מדעתו או עד שיקבל מדעתו כפי גירסת הספרים המוגהים מכתיבת ידו נראה להיפך שאפי' קבלן בפועל לא הויא נתינה אם לא יהיה מדעתו ולפי דברי הרב המשיג הכי הל"ל נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל הרי זה פסול עד שיקבל בידו והוי לישנא דייקא ורבותא טפי עכ"ל החכם המשיג ואיני יורד לסוף דעתו שבתחלה כתב דדברים אלו קשה לשמעם ואח"כ דקדק מדברי התוספות שכתבו וכן בהזהב כי אמר ליה שקול זוזך דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' לא קבלם נמי הוה נתינה ומ"מ נ"ל דאיפשר להכריע סברת התוספות בזה ממ"ש לקמן אמתני' דקתני כלל ארשב"ג כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט הקשה ה"ר אלחנן א"כ אמאי אמר רבא לעיל דנתינה בע"כ לא הויא נתינה ולא הוי גט והא העכבה אינה ממנה והלכה כרשב"ג דמשנתינו וי"ל דהכא ודאי להרווחא בעלמא עשה כן וכיון שמת ולא איצטריך הוי כאילו נתקיים התנאי אבל התם ע"מ שתתני לי ר' זוז בדעתו שיקבלם ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי עכ"ל משמע דבשאינו מקבלם לבסוף מיירי וכמ"ש מורי נר"ו דאל"כ הכי הל"ל ולבסוף כשמקבלם ע"כ לא נתקיים התנאי: א"ל ע"מ שתתני לי ר' זוז ומחל לה עליהם וכו' ג"ז בפ' מי שאחזו (גיטין עד:) בעיא דאיפשיטא וטעמו משום דלצעורה איכוון והא לא ציערה וכתב הרשב"א דהכא בדלא אמר לה אלא מחולין לך לבד היא אבל אם א"ל ליהוי גיטך בלא תנאי ה"ז גט ואינו צריך ליטול ממנה דבהאי אמירה לחוד סגי וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ח וכ"כ שם ה"ה: