בית יוסף, אבן העזר קעא:א
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 171:1
Open in the reader →1קטנה יתומה שהשיאוה קידושיה דרבנן כדפירשתי לעיל בסי' מ"ג וכן חרשת קידושיה דרבנן מ"מ אין קידושי שתיהן שוות אלא קידושי הקטנה הם בספק אם הם קונים קנין גמור או אם אין קונין כלל וקידושי החרשת קונין במקצתה ומשיירין במקצתה לפיכך מי שהיה נשוי יתומה וחרשת ומת ונפלו לפני אחיו ליבום אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה וכיצד תקנתן כו' בפרק ב"ש (יבמות דף קי:) תנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא כיצד תקנתן א"ר חסדא א"ר כונס החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אמר רב תסדא ש"מ קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה דאי ס"ד חרשת קנויה ואינה קנויה קטנה קנויה ומשויירת חרשת אמאי כונס ומוציאה בגט תיתיב גביה ממ"נ אי קנויה היא הא קנויה היא ואי לא קנויה היא אמאי נכרית בעלמא היא. וכ"ת קטנה אמאי תמתין תיתיב גביה אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נוכריתא בעלמא היא א"כ חרשת במאי תיפוק ופירש"י כיצד תקנתן. דקטנה וחרשת הואיל ואין הא' פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו בחליצה ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל מיפסיל קמייתא דקם ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקה דנימא אין אחריה כלום: כונס את החרשת ומוציאה בגט. דחליצת קטנה פסל לה: חרשת קנויה במקצת ומשויירת קטנה. ספק קנויה כולה ספק אינה קנויה דבשתיהן קנוייות ומשויירת ליכא למימר דממתני' שמעינן לה דא"כ תפטר חדא בביאת חבירתה ושתיהן ספק נמי ליכא למימר מדקתני סיפא דמתני' בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ואם שתיהן ספק קמייתא תיתיב גביה ממ"נ דהא אחרונה לא פסלה לבא עליה דאם שתיהן קנויות אין האחרונה פוסלת הראשונה דאין אחר ביאה כלום ואם זו קנויה וזו אינה קנוייה אינן צרות זו לזו אלא חדא קנויה ומשויירת וחדא ספק ומדרב שמעינן דחרשת היא הקנויה והמשויירת וקטנה ספק מ"ה תצא החרשת בגט דילמא קטנה קנויה היא לגמרי ועדיפא מחרשת ופסלה תליצה עליה: הא קנויה היא. ותו ליכא זיקא אבתרייתא: נכרית בעלמא היא. ולא פסלה לה חליצת קטנה וכי תימא אמאי תמתין ותחלוץ ישאנה מתחלה ותשב אצלו ממ"נ: חרשת במאי תיפוק. הא לאו בת חליצה היא ורב תקנתא לתרוייהו קתני ואי קשיא מתני' דקתני בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל קטנה אמאי פסל הואיל ונסבה ברישא תיפוק חרשת בגט וקטנה תיתיב גביה ממ"נ כדאמרן ואיכא תקנתא לתרוייהו תריץ משום גזירה דילמא אתי למיבעל חרשת ברישא תחלה וה"נ מתרץ לה בברייתא לקמן עכ"ל. ורב אלפס כתב על הא דא"ר חסדא אמר רב ולר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכן הלכה עכ"ל. כלומר דר"א אמר התם במתני' הכי וכתב הרא"ש על פסק הרי"ף כתב הראב"ד ז"ל זו אינה מחוורת דלא אר"א מלמדין את הקטנה למאן אלא כדי לקיים בחבירתה מצות יבום דאורייתא אבל הכא יבום דחרשת דרבנן הא והא קיים לה בביאה ראשונה הלכך אין מלמדין אותה למאן מטעמא דאמרינן לעיל ובנוסחא דילן ל"ג בדברי ר"א בכולן מלמדין את הקטנה למאן ור"א אבתרייתא לחוד קאי דאיכא גדולה וקטנה בהדדי וסוגיא דשמעתין (קיא:) נמי הכי משמע דקאמרת ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה מעיקרא וכו' ע"כ והרמב"ן ז"ל כתב למה לא תמאן הא טעמיה דבר קפרא משום דילמא גדלה ומיחרטא בה וזו יוצאת עכ"פ למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכים לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר וע"כ לא הוצרכו לומר בגמרא ואי אשמעינן אלא בסיפא דמתני' דבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאיקיים מצות יבום והוא פוסלן על עצמו בפשיעה לפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתירו לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתייבם אבל הכא שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חבירתה וכ"ש שנמצא בנוסחאות בכולן מלמדין את הקטנה והכי איתא בתוספתא ונראין דבריו עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מלמדין את הקטנה שתמאן וכונס את החרשת ואם רצה לגרשה כותב לה גט אחר שיבוא עליה ותותר לזה וכתב ה"ה בהשגות א"א זה המחבר גמר ועשה מדעת עצמו כי בגמרא אמרו תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בעל אלא כדי לקיים מצות יבום של תורה ע"כ סובר הרב ז"ל שלא אר"א שם בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלא באחת גדולה ואחת קטנה שיבום הגדולה מן התורה ועל זה נפסקה ההלכה כמותו אבל כאן ששניהם מדבריהן לא אמרו בקטנה שתמאן ודעת רבינו כדעת ההלכות דרב דאמר כונס את החרשת לא אמרה אליבא דר"א דלר"א בכל גווני מלמדין את הקטנה והדבר צריך לי הכרע עכ"ל ואני אומר שכבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הרי"ף וכיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש והרמב"ן ז"ל הסכימו שמלמדין את הקטנה שתמאן וייבם לחרשת הכי נקטינן ואין לפקפק בדבר: