בית יוסף, אבן העזר לה:ו
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 35:6
Open in the reader →1כתב הרמב"ם שאין צריך עדים במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל הקידושין צריך שיהיה בעדים בפ"ג וכתב הרב המגיד מ"ש רבינו ששליח קבלה צריך עדים מוסכם הוא מן המפרשים ז"ל ונלמד משליח קבלת הגט שאמרו במשנה פרק התקבל (גיטין סג:) שצריך עדים במינויו אבל מ"ש ששליח להולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים הוא ג"כ מדמיון קידושין לגט וחולק עליו הר"א בהשגות וכבר הסכי' הרשב"א בפ' האיש מקדש לדברי רבינו וכן נראה מן הירושלמי ובגמרתינו (מה:) אמרינן ודילמא שליח שווייה ולא אמרינן בעדים ע"כ והר"ן בר"פ האומר תמה על דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והעלה דמחוורתא דמילתא דכיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון לא מהני הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכים עדים כך שליחות הקידושין צריכים עדים ל"ש שליחות דידיה ל"ש שליחות דידה וכן הראב"ד והרמ"ך ז"ל בהגהותיהם עד כאן לשונו וז"ל הריב"ש בתשובה סי' פ"ב אין ספק שכיון שהשליח ואשה שניהם אומרים שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח הרי היא מקודשת לו ואינה צריכה קידושין אחרים אע"פ שאין עידי הקידושין בפנינו איברא ודאי שאם בא אחד וקידשה חוששין לקידושיו עד שיבאו עדים ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משני' ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספיק לבטל קידושי שני דאמרי' בפרק התקבל (גיטין סד:) דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא ולזה אם רצה הבעל למהר ולקדשה בשעת נישואין לרווחא דמילתא כיון שאין עדים בקידושי השליח הרשות בידו אבל לברך ברכת אירוסין לא דהוי ברכה שאינה צריכה והוי איסורא ועד אחד נאמן באיסורין עכ"ל והמרדכי כתב בפרק האיש מקדש שדקדק רבינו יעבץ מהגמרא שא"צ אדם למנות שליח בעדים לקדש או לגרש ואם כופר המשלח לאחר נתינת הגט והקדושין נ"ל דהוי ספק ואזלי' לחומרא שהרי יצא שליחותו מתחת ידו ולראבי"ה נראה דלא הוי קדושין כלל כדאמרינן התם (שם.) מי קא נפיק גיטא מתותי ידוה דלהימנא ע"כ ומ"ש רבינו שהרא"ש כתב כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים וכן מ"ש עוד בשם הרא"ש דאפילו לא מינהו שליח בהדיא וכו' בפרק האיש מקדש (קידושין דף מה:) אהא דגרסינן הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהב לחבריה א"ל מיקדשא ברתיך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן כלומר דאפילו נתרצה הבן אחר כך אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח אמרו ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לא חציף איניש לשוייה לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתק כתב הרא"ש כלומר גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכיה הוי מטעם שליחות והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו מכאן נראה לדקדק שא"צ עדים במינוי שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכ"כ הרמב"ם ז"ל והראב"ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים א"כ מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחרינא ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהני הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה לא מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקדושין ולא מהניא הודאת האשה ושלוחה לענין קבלת הקדושין והרמב"ן ז"ל דקדק דשליח קבלת הקדושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאים לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקדושין צ"ע ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מסתבר לחלק בין אביו לאיניש דעלמא כיון שזכה מטעם שליחות והרמב"ן ז"ל פירש ודילמא ארצויי ארצי האב מילי קמיה למיהוי ליה שליח לקדושי ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדילמא שליח שוייה אבן קאי אם איתא דדילמא ארצויי ארצי קמיה אאב קאי הוה ליה לפרושי עכ"ל: