בית יוסף, אבן העזר מה:א
בית יוסף · Beit Yosef, Even HaEzer 45:1
Open in the reader →1חוששין לסבלונות ופירש"י וכו' בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ:) איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבה ואסיקנא אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מ"ד ניחוש למיעוטא קמ"ל ופירש"י חוששין לסבלונות. מי ששידך האשה ונתרצית וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הם ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון וכתבו התוספות משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם ולכך נקט בלשונו שידך דאל"כ לא הוי קידושין דמנא ידעה וקשה לרה"ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין לכך נראה לפרש חוששין כלומר כיון ששלח לה סבלונות חיישינן שמא קדשה כבר וכן משמע בסמוך והרא"ש כתב על פירש"י ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירש ולא הוי קידושין אא"כ דבר עמה תחלה על עסקי קידושין וכל זמן שעסוקין באותו ענין מ"מ חשש קידושין איכא והר"ן כתב על פירש"י דוקא בדשדיך דאי לא ודאי לא חיישינן ובדשדיך נמי דוקא בשנתן סתם אבל פירש לשם סבלונות ודאי ליכא למיחש וכתב הרא"ש ור"ח פירש דחוששין שמא קדשה בפני עדים והלכו להם ומדמותיב רבה אשמעתין ממתניתין משמע כפירש"י והא דמייתי בתר הכי הוחזק שטר כתובה בשוק דחיישינן שמא קדשה משמע כפר"ח עכ"ל וזהו שכתב רבינו טוב לחוש לב' הפירושים להחמיר וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל דכיון שכתב שיש לכל אחד מהפירושים הוכחה בגמרא בודאי שהוא סובר שיש לחוש לשני הפירושים והר"ן כתב בהלכות כתוב אמר רבא חוששין סבלונות פי' היכא דלא ידעינן אי קדיש אי לא קדיש כלומר שאין חוששין סבלונות עצמן אלא שמא קדמו להן קדושין וכגון ששדך וכן פ"ח וצ"ע דלפרש"י שהוא חושש סבלונות עצמן משום קדושין דוקא בשנתן לה בפני עדים שהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים כדאיתא לקמן בהדיא ולפי פירוש הרי"ף ז"ל כל ששלח סבלונות בודאי אפילו בלא עדים חוששין שקדמו קדושין ואהא דאסיקנא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן כתב כלומר באתרא דלא סמכי לשדורי סבלונות קודם קדושין אית לן למיחש דהאי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאין מקפידין לקדש קודם סבלונות בהאי נמי לא חיישינן ופרכינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן ומשני לא צריכא דמיעוטא מסבלי והדר מקדשי ורובא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל זו היא גירסת רש"י כלומר מהו דתימא ניחוש למיעוטא לתלות לקולא משום דאיכא למיסמך האי מעוטא לחזקה דידה שעומדת בחזקת פנויה ועוד שאינו נתן לשם קדושין ה"ל לפרש קמ"ל כיון דרובא מקדשי תחלה אין תולין להקל מפני המיעוט ואע"ג דלישנא דניחוש לחומרא משמע מצינו לשון חשש לקולא ולפי גירסא זו כל היכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי לא חיישינן אבל הגאונים גורסין לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מ"ד לא ניחוש למיעוטא קמ"ל וכך כתובה בהלכות ולפי גירסא זו לעולם חיישינן אלא באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי והיינו טעמא דנהי דבעלמא לא חיישינן למיעוטא הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחוייב דומיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב קבוע מצד טבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו עכ"ל וכתב רבינו ירוחם אם יש עדים שלא קידש קודם סבלונות לפר"ח אין לחוש ולפרש"י יש לחוש פירוש כגון דאמרי סהדי הוינא בהדיה משעת שדוכין עד שילוח סבלונות ולא קדשה גם לא עשה שליח לקדש וכתב עוד הר"ן נמצא פסקן של דברים דהיכא דשדיך ואח"כ נתן סבלונות סתם בפני עדים אי אתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לקדושין ודוקא בשנתנן סתם בפני עדים אבל נתנן בפירוש לשם סבלונות א"נ אפילו נתנן סתם ושלא בעדים אין חוששין להם לפירוש רש"י ולפירוש הרי"ף אפילו נתנן בתורת סבלונות בפירוש ואפילו בלא עדים חוששין שמא קדמו להם קדושין ולפי גירסת רש"י דאמרינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דוקא באתרא דרובא מקדשי ולפי גירסת הגאונים אפילו באתרא דמיעוטא מקדשי אבל באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לכ"ע לא חיישינן ובעיר חדשה שאין בה מנהג מסתברא דחיישינן דכיון שאין בה מנהג רואין אותה כמחצה על מחצה ועוד שהרי לגירסת הגאונים אפילו למיעוטא חיישינן וכל היכא דחיישינן אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקדושין חיישינן ולדברי האומרים דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם נתרצה אביה בפירוש חיישינן וכמו שכתבתי למעלה אפילו בקטנה נמי חיישינן לסבלונות אם נתרצה בהן אביה ולא עוד אלא אפילו בקטנה שאין לה אב כל ששדכה בחיי האב אע"פ שלא שלח סבלונות עד לאחר מיתת האב לפירוש הרי"ף חוששין שמא קבל אביה קדושיה אבל לדעת רש"י שאינו חושש אלא שמא הסבלונות בעצמן קדושין הכא כיון שאין לה אב במיאון סגי לה וכתב הרשב"א דמאי דאמרינן אפילו באתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן מסתברא דה"מ כשהן מקפידין בכך שאינם סומכים לשלוח סבלונות אלא לאחר קדושין דבכה"ג הסבלונות מוכיחין לפי מנהג המיעוט שקדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אף על פי שמיעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואחר כך מסבלי אין חוששין לסבלונות שיהיו קדושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינן מקדשין תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין וכתב דמשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ"ל הר"ן ז"ל וכתב עוד הר"ן בתשובה אין אוסרים אשה ע"י סבלונות אלא באתרא דמיעוטא מיהת מקדשי והדר מסבלי בהקפדה גמורה כלומר שאין מקפידים שלא לשלוח סבלונות אא"כ קדשו עכ"ל וכתב הרשב"ץ אם לא היו שם עדים והוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפירוש רש"י ולא לפירוש התוספות ודברי הרמב"ם בפ"ט כגירסת הגאונים והרי"ף ז"ל וכתב בתשובה להרמב"ן סימן קל"ח שקיבל מרבותיו שזו היא הגירסה הנכונה: וכתב ה"ה בשם הרמב"ן דבמקום חדש שאין מנהג ידוע חוששין לסבלנות ובשם הרשב"א כתב דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא בשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל דלעתים מקדשים במקרה והדר מסבלי אפילו מיעוט לא מיקרי ובמקומות שלנו שאין עושין שם אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ"ל. נשאל הרשב"א ראובן שידך בתו לשמעון ועמד החזן ואמר פלוני שידך את בתו לפלוני ויצאו קצת הקהל ובפני אותם שנשארו נתן המשדך סבלונות לכלה ואח"כ היה שולח לה בכל יום סבלונות אח"כ המיר דתו המשדך והיא נשאת לאיש אחר ועכשיו טען המשדך שבתורת קדושין נתן לה אותם סבלונות והשיב דעו כי מי ששולח סבלונות לאשה שנשתדכה לו דינו תלוי במנהג המקום וכו' ואין השידוכין כמדבר עמה על עסק קדושיה כיון שמנהג המקום לשלוח סבלונות ואחר כך מקדשין גם אין חוששין שמא כבר קידש כיון שעכשיו שולח סבלונות שהרי אין מנהג המקום ואפילו למיעוט האנשים להמתין לשלוח הסבלונות אחר הקידושין ועוד אני אומר שאפילו היה מקומכם מקום שמקצת בני המקום מקדשין ואחר כך שולחים סבלונות במעשה איש זה לא נחוש מפני שכבר אמרתי לכם שאין הסבלונות בעצמן קדושין וכן אין לחוש שמא זה שנתן סבלונות כבר קידש שהרי שידך עכשיו בפנינו ואם מפני הסבלונות ששלחה אח"כ אין זה ראיה שכבר קידש שהרי איש זה (כבר) ראינוהו שנתן מתחלה סבלונות קודם קדושין א"כ אין סבלונותיו לעולם ראיה על שכבר קידש ולפיכך אין חוששין לדבריו כלל וכ"ש לזו שכבר נשאת ע"כ בסימן אלף ק"פ ותשובה זו כתובה בספר רבינו ירוחם וכתב עוד בזה הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ח וגם מהרי"ק כתב בשורש קע"א שאין לחוש כלל לאותן הסבלונות הנעשה אחר הקנין תכף בו ביום או למחרתו לא לפירוש רש"י ולא לפי' הגאונים והאריך בטעם הדבר כתב. עוד הרשב"א בתשובה סימן אלף ורכ"ג פרש"י חוששין שמא אותן סבלונות עצמן לשם קדושין ניתנו כששלחן ע"י שני עדים כשרים או שנתנה לה השליח בפני עדים והוא ז"ל פי' ודוקא בששידך מעיקרא והדין עמו שאם אי אתה אומר כן אין לך נותן לפנויה סתם שוה פרוטה שאינה צריכה גט אבל ר"ח והרי"ף פירשו שהסבלונות עצמן אין חוששין להם משום קדושין אבל כל דמסבלי חזקה שכבר קידש שאילולי כן לא היה שולח סבלונות והילכך מקומות שכולן מסבלין ואחר כך מקדשין אין חוששין להם ואף לדבריהם ודאי אין חוששין אלא למי ששידך שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהא צריכה גט דאין זו (דאיזו אשה) נזהרת מלקבל דורון מיד איש או (ע"י) שלוחו ע"כ כתב עוד הרשב"א בתשובה סי' אלף ורל"ו על שמואל שהיה משתדל עם יצחק לשדך ב' בנותיו לב' בניו והביא בידו טבעות לתת לבנות ויצחק לא נתרצה בכך לתת בנותיו לבניו וכשראה זה כן אמר שמואל זה לאשת יצחק אע"פ שאין יצחק בעלך מתפייס בשידוכין הא לך הטבעות לבנות כי אנשים אחים אנחנו וקבלתן האשה ואח"כ טען דלשם קידושין נתנם אם הבנות קטנות או נערות אין להם יד לקבל קדושין שלא מדעת האב ואפי' אם הם גדולות והיה שמואל זה נותן ליד הבנות בפירוש לשם קידושין לא עשה כלום לפי שהמקדש את האשה משלו לצורך אחר אינה מקודשת אא"כ עשאו אותו האחר שליח או שנתרצה בכך קודם הקדושין וכאן אין חוששין שמא עשו הבנים את האב שליח דלא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח וכו' כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין מח:) ועוד אפילו עשאוהו הבנים שליח בעדים וקדשן בעדים אם לא פירש פלונית לפלוני בני ופלונית לפלוני בני הן אסורות לינשא בין להם בין לאחרים ולפיכך כופין אותם לגרש וכתב עוד ואם נתן ליד האם בין גדולות בין קטנות אין אחת מהן מקודשת שאין הבת מתקדשת ע"י האם אלא א"כ גדולה ועשתה האם שליח לקבל לה קידושין והקול שהוציא אין חוששין לו דכל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא עכ"ל כתב מהרי"ק בשורש כ"ח מאחר דכן הוא דאיכא מיעוטא דשכיח בינייכו דמקדשי והדר מסבלי דודאי יש להחמיר כפר"ח ואף על פי שיש להראות פנים ולומר דלא נאמרו הדברים אלא כשאין הבעל עומד לפנינו שמת או הלך למ"ה התם הוא דחיישינן לסבלונות אבל כשהבעל לפנינו ועומד וצווח שלא נתכוון לשם קדושין הדעת מכרעת שאין לחוש לשום פוסק כדמשמע מתוך לשון המרדכי פרק האיש מקדש מ"מ אע"פ שאני מדמה בע"ד איני רוצה לעשות מעשה באיסור ערוה חמור כזה ואף על פי שאין להחמיר בו כ"כ א"כ הוא דלכל הפחות רובא מסבלי והדר מקדשי דהא חזינא דסמכי רבנן ארובא לענין שאם נשאת לא תצא גבי מים שאין להם סוף מ"מ אין להקל לכתחלה לע"ד ע"כ ועוד כתב בזה בשורש קע"א וכתב בשורש ק"א שכתב מהר"ם בתשובה דמי יכניס ראשו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יוצא משם ואין נראה כך מתוך דברי בעל א"ה שהרי הביא דברי ר"ח להחמיר ולחוש למיעוטא שמקדשין ואח"כ שולחין סבלונות משמע מתוך דבריו דדוקא היכא דאיכא מיעוטא מיהא דמקדשי והדר מסבלי הוא דחיישינן וכ"נ גם מתוך דברי כל הפוסקים מלבד מהר"ם הלא המה הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג וכן מצאתי בתשובה להרשב"א וכתב בשורש קע"א שדבר פשוט הוא שלא היה כוונת הר"מ להחמיר אלא במקום דמיעוטא מיהא מקדשי והדר מסבלי דבין מיעוטא לפלגא או לרובא עבידי אינשי דטעו אבל היכא שכולם מסבלי תחלה בזה לא דבר הר"ם וכתב עוד שם לכשת"ל תמצא דאותה עובדא שעליה דבר הר"מ היה באיש נכרי שבא מארץ אחרת ונותן הסבלונות מדקאמר מי יכניס ראשו לידע המנהג שהוא יצא משם משמע שיצא מארצו ובא לכאן והתם דאיכא למיטעי אבל כשהוא במקומו וידוע לנו מנהג אנשי מקומו על הברור נלע"ד שהיה מתיר לפי פרש"י דס"ל דלא חיישינן למיעוטא וכ"ש שיתיר אפי' לדברי ר"ח היכא שהוא עומד במקומנו וקים לן בגויה דהוא מאתרא דכולהו מסבלי ברישא. וכתב ע"ש ויתר על זה ראיתי להתירו בנדון זה בפרט כאשר נעשה הקנין סמוך להכנסת כלה ממש בבה"כ בין מנחה למעריב ותיכף התפללו וקבלו שבת כמן ימא לטיגני בלי הפסק בין הקנין לקבלת שבת ובלילה ההוא ליל שבת ניתנו אותן סבלונות וא"כ א"א לומר שנתקדשה לא ע"י הרצועה ההיא לפירש"י ולא ע"י קידושין אחרים כפי' הגאונים דהא אין מקדשין בשבת והאריך עוד שם בדיני סבלונות ובתרומת הדשן סי' ר"ן כתב בשם רבי' שמחה דאפילו לפירש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוי באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשולח סבלונות חששא ברורה היא כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב ובטור א"ה כתב דלפירש"י צריך שישלחם בעדים והא דכתב רבינו שמחה דאפילו לפירש"י לא בעי עדים נראה ליישב ולומר דודאי בעי עדים בשעה שהמשלח שולח סבלונות אבל בשעה שנותנים הסבלונות לאשה סבר רבינו שמחה דלא בעי עדים התם ונוכל לומר דהאבן עזר נמי מודה בזה עכ"ל ואין דבריו נראין לע"ד כלל דהא פשיטא שדעת רבי' דלרש"י צריך עדים בשעת בחינת הסבלונות לאשה וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ה' דלפירש"י צריך שיהיו עדים רואים שתקבל האשה הסבלונות בידיה או שינתנו לתוך חיקה כדרך שאר הקידושין ע"כ וכך הם דברי הר"ן שכתבתי בסמוך דלפירש"י דוקא כשנתן לה בפני עדים. וכתב עוד בת"ה בשם א"ז נראה דסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס וכ"ש אם קבל אביה דיש לחוש לפירש"י ע"כ אבל מהרי"ק כתב בשורש קע"א שלכך נהגו הקדמונים שלא תקבל הסבלונות הכלה עצמה כי היכי דלא ליהוי קידושין ועוד האריך בתרומת הדשן בדיני סבלונות כ' הריב"ש שם באותו סימן על אחד שאירס אשה כפי נימוס עכו"ם ואח"כ נתן לה סבלונות לפירש"י בנדון הזה אין חוששין להם שניתנו לשם קידושין אף אם היו שם עדים שקבלה אותם הבחורה בשעה ששלחו לה שהדבר ידוע שלא היה מנהג מעיורק"א שהרוב יקדשו ואח"כ ישלחו סבלונות ואף אם זה היה מנהגם הנה בעונות נתבטל המנהג ההוא וכיון שאין בה מנהג לקדש קודם סבלונות אין לחוש לסבלונות שיהיו נותנים בתורת קידושין כיון שלא פירש או לא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה וכ"ש בנדון שלך שכבר התחלתם בשידוכין כמנהג העכו"ם אם באונס אם ברצון שיש לומר שלפי מנהג העכו"ם ולדעת אותן שידוכין הוא שולח דומה למה ששנינו (קידושין נ.) במקדש בפחות מש"פ שאע"פ ששלח סבלונות אין חוששין להם שע"ד הקידושין הראשונים הפסולים הוא שולח ולפי' הגאונים אף אם איפשר דבעיר שאין בה מנהג חוששין לסבלונות שמא קדש קודם לכן מ"מ בנדון שלך הרי אתה מודה שלא קדשה בכסף קודם הסבלונות אלא שאתה טוען שהסבלונות ניתנו לשם קידושין ולדעת אלו אין לחוש כלל לסבלונות עצמן לומר שניתנו לשם קידושין ואף אם באת לטעון שקודם קידושין קדשה אותה בביאה אין חוששין לזה שהרי מנהג כל ישראל שלא לקדש בביאה דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וא"כ אין חוששון לסבלונות לומר שמא קדש בביאה ומה שטענת מן הייחוד שהיה לשם קידושין גם לזה אין חוששין דלא אמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אלא במגרש אשתו מן הנישואין ולנה עמו בפונדק מפני שלבו גס בה אבל מן הארוסין שאין לבו גס בה אין הייחוד ראיה שבעל אא"כ אמר לי בפני עדים התקדשי לי בביאה ועוד שבנדון זה אע"פ שראו העדים שבא עליה כיון שלא פירש לשם קדושין אין אומרים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קדושין בעל כיון שאתה טוען על הסבלונות שהם לשם קדושין הרי הביאה הוא ע"ד קדושין הראשונים ואינם עכ"ל: וכתב עוד בסימן תע"ט לפרש"י בנדון זה ששליח הסבלונות שנעשה עד אומר שאבי החתן נתן לו הסבלונות ולא החתן אין לחוש לסבלונות אלו שהרי אפילו אמר האב בפירוש שהוא נותן בתורת קדושי בנו אין חוששין להם כדאיתא בפרק האיש מקדש ואע"פ שהשליח אמר לכלה זה שלח לך החתן אין בכך כלום עיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן ע"ד ובספר א"ח: והריטב"א כתב בתשובה על ענין המשדך שראו עדים שנתן מתנות למשודכת אבל אינם מעידין שא"ל שום לשון קדושין ולא שדבר עמה בעסק קדושין אלא שם המתנה סתם בידה או בחיקה ושאל על מנהג אותה העיר בענין הסבלונות וא"ל שמנהגם לעשות שידוכין בלא קדושין ולתת סבלונות בשעת שדוכין או אחר שדוכין ואין אחד שיקדש ואחר כן יתן מתנות והשיב שאין כאן מקום לחוש לסבלונות כיון דכולהו מסבלי והדר מקדשי וכן דבר פשוט הוא שהנותן כסף או שוה כסף ליד האשה אפילו בפני עדים אע"פ שהיה דעת שניהם לקדושין אינן קדושין עד שיפרש לה שנותן לשם קדושין או עד שידבר עמה בעסקי קידושיה בפני העדים ההם במעמד ההוא ויתן לה בעוד שעוסקין בענין הקדושין ממש ולא אפילו מענין לענין ובאותו ענין ואם מפני שהעדים קורין אותם בעדותן אישפיז"ה כן הוא מנהגם לקרות כן לכל משודכת אפילו בלא קדושין וכן לפעמים שקורין אותה נובי"א שידוע לכל שאין נובי"א ממש אלא לאחר כניסה לחופה וכאן הכל מודים שלא נכנסה לחופה וקרוב אני לומר שאפילו היו קצת בני העיר מקדשי והדר מסבלי כיון שאין עושין כן אלא בפרסום גדול בחזן ובעשרה ובזה מנהג פשוט בגזירה וחרם קהלות שלא היה לנו לחוש לסבלונות דלמאי ניחוש לשמא קדשה בעשרה כמנהג א"כ קלא אית לה למילתא ואם שקדשה בעדים בלבד ושלא כפי התקנה אין לחוש מן הסתם דמסתמא לא עבר על החרם ועל הגזרה ותשובה זו מצאתי בפסק א' שכתב מהר"י ן' חביב ז"ל על ענין סבלונות וגם הרא"ש כתב בתשובה שאכתוב בסוף סימן שאחר זה שאע"פ שהיו קורין אותה ארוסה אין כאן בית מיחוש להצריכה גט שכן דרך העולם לקרוא למשודכת ארוסה. כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ט על אשה שהיתה משודכת לראובן ובקש שיושיבו המשודכת אצלו ולא רצה חמיו עד שיתן לה טבעת ונתינת טבעת הוא אצלם כנתינת קידושין ונתרצה ונתן לה טבעת בפני כל המסובין כל שהדבר מפורסם אצלם בנתינת הטבעת סתם בתורת קדושין היא גם זו ודאי שהיתה משודכת לו וקבלה טבעת סתם הרי היא מקודשת ועוד כיון שהאב הקפיד בדבר ודאי משמע שלכך נתכוין ואע"פ שהיא בוגרת כל שנתכוין האב לקבל קידושין מן הסתם גם היא הודיעה והרי זה כמדבר עמה על עסקי קידושיה וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שכל נתינת טבעת ממשודך למשודכת אינה אלא קדושין עכ"ל: כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סימן רכ"ו דאפילו היכא דחיישינן לסבלונות היינו בדידעינן בודאי בשליחות הסבלונות אבל קלא דסבלונות פשיטא דלא מחמירים ביה כולי האי עכ"ל ועוד כתב שם בדיני סבלונות וכתב בא"ח אם הוא טוען שלשם קדושין נתן סבלונות והיא טוענת שמתנת חנם היו ולא לשם קדושין נראה שהיא נאמנת כדין אשה שאמרה לבעלה גרשתני (כתובות כב:) דנאמנת דחזקה דאינה מעיזה ה"נ במשודכת עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים ואדרבא פשט דברי הגמרא והפוסקים מיירי כשהיא טוענת שלא קבלה הסבלונות לשם קידושין ומה שדימה זה לאומרת לבעלה גרשתני אינו דומה לו אלא לאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכיון ששלח סבלונות ומנהג המקום דמקדשי והדר מסבלי והוי כאילו יש לו עדים שקדשה שוב אינה נאמנת לומר קדשתני :