בית יוסף, אורח חיים צב:ד

1ומ"ש מאי מברך הרב את ריבנו וכו'. גם זה שם וכתב הר"ן יש לתמוה ברכה זו למה פותחת בברוך שהרי היא סמוכה לברכה שלפניה דהא מגילה ודאי לא מפסקא כי היכי דלא מפסיק קריאת שמע בברכותיה דמשום הכי חשבינן ברכה אחרונה שלה סמוכה לחבירתה י"ל דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס: ויש לדקדק למה קבעו בברכה זו חמשה לשונות הללו. הרב הדן הנוקם המשלם הנפרע. ונ"ל שמפני שאומות העולם באים עלינו לפעמים שלא בטענה כלל רק בזדון יתן מצה ומריבה ולפעמים באים בטענה שאומרים שיש להם דין עלינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בין בזו ובין בזו וכנגד הראשונה אמר הרב את ריבנו וכנגד השנייה אמר (הדין) [הדן] את דיננו ולפי שלפעמים העונות גורמות שירעו לנו אויבינו מכל מקום אחר שסבלנו [עונש] עונותינו הקדוש ברוך הוא נוקם נקמתנו. ולפי שהמריעים לנו שני מינים האחד שהם אויבים מלב ומנפש ותמיד חורשים עלינו רעות וכנגדם אמר המשלם גמול לכל אויבי נפשנו ואמר לשון גמול כי הוא יתברך מודד להם מדה כנגד מדה כדי שיכירו כי יד יי' עשתה זאת על אשר הרעו לישראל. והמין השני שהם צוררים לנו ולא משנאתם אותנו אלא שדרכם להרע תמיד או שהם מצירים לנו במצות אדוניהם האויבים וכנגדם אמר הנפרע לנו מצרינו כי לאלו אינו חושש לשלם להם מדה כנגד מדה כי לא דעת להם ולא תבונה. ולפי שאין מדרך הטוב לפעול נזק או לשמוח בנזקי שום אדם ואף על פי שהוא רע דוגמא לדבר ויחד יתרו על כל הטובה לכך חתם הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע, כלומר כשהקדוש ברוך הוא נפרע מהצרים לישראל אין התכלית לנקמה כי אם להושיע את ישראל כי הנשארים ולדורות הבאים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. ועוד יש לומר שלפעמים מלך אחד נפרע מצוררי אוהביו אבל (כבר) הצוררים [כבר] הרגו את אוהביו נמצא שאין תועלת לאוהביו בנקמה ההיא אבל הקדוש ברוך הוא אינו עושה כן אלא נפרע מהצוררים ומושיע את ישראל: כתוב בארחות חיים אף על גב דאין חותמין בשתים הני שתים שייכי אהדדי ואין תשועה שלמה [מן האויבים] אלא בשתיהן אחת שנפרע לנו מאויבינו ואחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש כדכתיב ואיש לא עמד בפניהם. וכתוב עוד שם ירושלמי לא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור :