בן איש חי, הלכות ב, אמור ז
בן איש חי · Ben Ish Hai, Halachot 2nd Year, Emor 7
Open in the reader →1אפילו למן דאמר בשר אדם אסור מן התורה, אפילו הכי, מי-רגלים דאדם מותרין לדברי הכול, מפני שהם כמים, ואינו מתמצא מגופו; ומכל מקום לכתחילה אסורים משום "בל תשקצו". ולרפואה בעלמא אפילו חולי מעט שאין בו סכנה, שרי, דכל שעושה לרפואה לא שייך "בל תשקצו"; וכן הוא הדין לאיזה סיבה כל דהו, שרי וכנזכר בפרי חדש. ואם השתין תינוק לקדרה שאינו ניכר, מותר וכנזכר בשפתי דעת. ועיין מחזיק ברכה ושאר אחרונים. וכן אם נתנו לאחד מי רגלים שלא מדעתו, אין בזה משום שקוץ. ועיין "כרתי", סעיף קטן ב'. ופה עירנו בגדד יע"א נוהגין דכל מי שיחלה בחולי שקורין "חצבא" (חצבת), משקין אותו אחר שיתרפא מעט מי-רגלים שלא מדעתו, דהנשים אומרות, אם לא ישקוהו, יהיה סרחון בפיו כל ימיו; אך הרופאים אין מודים בזה, ואומרים שבערי אירופא אין משקין, ועם כל זה אין סרחון בפיהם. והנשים אומרות: אין משם ראיה, כי טבע ואויר המקומות אינו שווה; על-כן עושים כרצונם. ומאחר דרוב הקרוב לכל דחולי זה הוא אינו אלא בקטנים אין אנחנו מוחין בידם; אבל אם נזדמן גדול שחלה בזה, וודאי נכון שיזדרז לשמור עצמו מזה, שלא יערימו להשקותו.