בן איש חי, הלכות ב, וישלח יד

1אסור ליתן מעות מערב-שבת לקנות לו בשבת; וכן אסור ליתן לו פרקמטיא למכור לו בשבת, אבל אם לא אמר לו לקנות או למכור בשבת, אלא נתן לו בימי החול בסתם, אף-על-פי שזה הנכרי קונה או מוכר בשבת, מותר; ובלבד שיקצוץ לו שכר טרחו כדי שיהא הנכרי אדעתא דנפשה קעבד. והא דהתרנו בקצץ בנותן לו בסתם ואינו אומר לו בשבת, הינו דווקא בהיכא דאפשר לנכרי לקנות או למכור זה בימי החול, אבל אם אי אפשר לו לקנות או למכור אלא דווקא בשבת, כמו מקומות שיום השוק שלהם הוא ביום שבת דווקא, אז אפילו אם אמר לו בסתם ולא הזכיר לו יום-שבת, ואפילו שקצץ לו שכר טרחו מימות החול, אסור, כיון דאי אפשר לקנות ולמכור זה אלא בשבת, הוה לה כאלו אמר לו בפרוש לקנות או למכור בשבת. ואף-על-פי שבספר "רב-ברכות" התרתי בכהאי גונא בנותן לו בסתם ואינו מזכיר לו שבת – לא התרתי בזה אלא בעבור צורך גדול מאוד, שהשואל היה מוכרח מאוד בדבר זה, שאם לא יעשה כן יצא לו נזק גדול, ולכן סמכתי שם על המתירים בכהאי גונא, בהיכא דקצץ ואומר לו בסתם שאינו מזכיר שבת כלל, אבל בלתי לצורך גדול מאוד אין להתיר, כי רבו האוסרים. והנה פה עירנו בגדד יע"א נמצא עניין כזה שהוא צורך גדול מאוד, ששולחים מכאן לעיר אחרת בספינת קיטור צרורות כסף או זהב, והספינה הולכת ביום שני, וה"קפטאן" (רב חובל) אינו מקבל צרורות אלא רק ביום שבת, כי ביום ראשון הוא איד שלו; וגם בערב-שבת לא יקבל, מפני שאותו היום הגיעה הספינה. ויש סוחרים שצריכין לשלוח צרורות כסף לבצרא או לבומבי, ויש להם צורך גדול מאוד בזה, מפני שהם מכרו "פוליסה" על הפקיד שלהם בבצרא או בבומבי, ואם לא ישלחו לו צרורות הכסף, יצא להם נזק גדול שיחזיר ה"פוליסה", או יש עוד צורך אחר גדול מאוד; על-כן גם בזה יש להתיר שימסור הישראל את צרור הכסף ביד הגוי שישלחנו בספינה, ויקצוץ לו שכר טרחו בזה, ולא יאמר לו שישלחנה ביום שבת, אלא יאמר לו שישלחנה בסתם, ואף-על-פי שהוא יודע שזה ישלחנה ביום שבת, כי אי אפשר שיקבל ה"קפטאן" צרורות אלא רק ביום שבת – עם כל זה, כיון שהוא צורך גדול מאוד, שיצא לו נזק אם לא ישלח הצרור באותה ספינה, יש לסמוך על המתירין בזה; וגם יש צד יותר להקל בזה – דשמא יהיה עכוב לספינה שלא תלך אלא ביום שלישי, ואז ה"קפטאן" יודיע שיקבל צרורות ביום שני, או יולד אופן אחר שלא יצטרך הגוי להוליך הצרור בשבת, אבל בלתי צורך גדול כזה, אין להתיר.