בינת אדם, שער איסור והיתר י

1(ז) שאלה אם רשאי השוחט לעשות שליח או לכבד לאחר לכסות דם כיון שהמצוה מוטלת עליו וכן האב כשהוא מוהל אם יכול לעשות שליח או לכבד לאחר למול בנו:

2תשובה כבר נתחבטו בזה גדולי עולם הכו"פ ותב"ש בסי" כ"ח כי הד"מ כ' בסי' רס"ד בשם א"ז דאסור לעשות שליח למול כשהאב בעצמו מוהל וכ' בד"מ דצ"ע מ"ש מכל מצות שבתורה דקיי"ל שלוחו ש"א כמותו והש"ך בח"מ סי' שפ"ב נעלם ממנו דברי הד"מ וכ' זאת מדנפשי' והוכיח מדברי רא"ש דאסור בין לענין כיסוי ובין לענין מילה וכ' שהאב מבטל מ"ע אם אינו מל בעצמו ואמנם בודאי קו' הד"מ היא קו' עצומה ונ"ל דבודאי בכל מקו' שלא גילתה התורה שהוא בעצמו מחיייב לעשו' קיי"ל שלוחו ש"א כמותו משא"כ במקום שגלה התורה וכ' קרא יתירה שהוא דוקא יעשה ל"א שלוחו כמותו ואעידה לי ב' עדים נאמנים. א' בסי' רל"ד סעי' ל' דאין הבעל יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו משמע דוקא בעל ולא השליח כ"כ כל המפרשים שם ומיהו הר"ן שם כ' דהיינו מדכתיב תרי זמני אישה. ובב"מ דף צ"ו לענין שאלה בבעלים אי' נמי דלר' יאשיה דוקא בעל אבל לא השליח ונסתפקו תוס' ג"כ אם הטעם הוא מדכתיב תרי זמני או משום דלשון בעל ואישות משמע דוקא הם בעצמם והרמב"ם בפ"ב מהל' שאלה כ' האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתו אינה שאילה בבעלים שנא' אם בעליו כו' הבעלים בעצמן לא שליח וכ"כ בפי"ג מהל' נדרים משמע ודאי דס"ל דלא כר"ן אלא דבעל ואישות משמע הם בעצמם והנה הנ"י שם בב"מ כ' דהוי ספיקא דדינא אם הל' כר' יאשיה או כר' יונתן והנה נ"ל ראיה דלא כר"ן מדכתיב תרי זמני אלא כמש"כ תוס' בהדי' דהיכא דגלי קרא ל"א שלוחו ש"א כמותו מהא דמנחות דף צ"ג ע"ב לענין סמיכה ת"ר ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו וצריכא דאי כ' רחמנ' חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך כו' וכן פ' הרמב"ם בפ"ג מהל' מע"ק עכ"פ חזינן דאעפ"י דלא שינה הכתוב לכתוב ב"פ מ"מ ממעטינן מחד ידו שליח וא"כ ה"נ באישה יפרנו ובבעליו והא נמי משמעותו דקרא ילפינן דל"א שלוחו ש"א כמותו ועל ארבעה לא אשיבנה בסוטה דף כ"ז דכתיב והביא האיש את אשתו דבעינן דוקא איש ולא ע"י שליח ע"ש ובערכין ד' ב' ע"א תוס' ד"ה קרבנו דגם ביבמה ועגלה ערופה ממעטין דלא אמרי' שלוחו כמותו ועכ"פ מצינו בג' וד' מקומות דאעפ"י דשלוחו ש"א כמותו ממעיט שליח מדגלי קרא וא"כ ה"נ בכסוי דם דגלי קרא ושפך וכסהו ולא כ' וכסה אלא לגלות דמי ששפך יכסה וכן במילה דילפי' מוימל אברהם כו' דמצוה על האב כדאי' בקדושין וא"כ כיון דגלי קרא ל"א שלוחו של אדם כמותו ועכ"פ לק"מ קו' ד"מ על א"ז די"ל דא"ז ס"ל הכי וא"כ כיון דהוא מידי דאוריי' בודאי יש להחמיר כמש"כ הנ"י בב"מ שם דכ' דהוי ספיקא דדינא אם הל' כר' יאשיה ולכן בנדרים יש להחמיר וא"כ ה"נ בזה כיון דהוא מילתא דאורייתא:

3(והנה מסוגי' זו דמנחות משמע להדיא דסתם מתני' דהתם וסתמא דגמ' היינו כר' יאשיה דס"ל דאע"ג בכל התורה שלוחו ש"א כמותו מ"מ היכא דגלי קרא ל"א הכי דאי לר' יונתן היכי ממעטינן עבד ושליח ואשה מסמיכה אע"ג דכתיב ידו הא התם נמי כתיב אישה יקימנו וכן בעליו ואפ"ה ס"ל דשליח כבעלים וכבעליו ואין להקשות שהרי בב"מ שם מסתבר יותר לרבות עבד משליח אע"ג דכתיב בעליו דיד עבד כיד רבו ובסוגיא דמנחות אמרינן איפכא דיותר מסתבר למעט עבד משליחות י"ל דודאי לענין דבר מצוה כגון סמיכה והפרה דהתם מטעם שליחות אתינן עלה וצריך שיהיה השליח בר מצוה. והא דאמרינן יד עבד כיד רבו היינו בדבר שבממון אמרי' רשות עבד כרשות רבו תדע דלא אשתמיט לאחד מהפוסקי' דיוכל לעשו' עבדו אפוטרופו' להפיר נדרי אשתו ולענין שאלה בבעלי' פסקו דשליח ממעטינן מבעליו ואפ"ה יד עבד כו' ואין כאן מקום להאריך):

4ואחר שסלקנו בע"ה קו' הד"מ נשוב לראות הראיות שהביאו הגאונים הנ"ל להוכיח דאע"ג דהמצוה מוטלת עליו יכול לעשות שליח מלבד מה שכתבנו דשאני אלו דגלי בהו קרא שיעשו הבעלים דוקא נראה לי עוד דאין ראיתם מכרעת כלל:

5מה שהביאו ראיה מב"ק דף ק"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת כו' ואפ"ה אמרינן התם להדיא שנותנו לכל כהן שירצה ונפלאתי על דבריהם דהתם לא בא הכתוב להטיל המצוה על הכהן שהוא יקריב קרבן שלו אלא בא להתיר שאעפ"י שאין כהן רשאי להקרי' שלא במשמרו כדכתיב רק ממכרו אבותיו כמ"שכ רמב"ם במנין המצות להדי' מצוה ל"ו וכ"מ בחיבורו פ"ד מהל' כלי בה"מק. ואפילו לרמב"ן שם בהשגותיו שכ' שלא נלמד זה מקרא מכל מקום מסיק דהוא הלל"מ וע"ש במגילת אסתר. ובא הכתוב להתיר דזה דוקא להקריב קרבנות של אחרים אבל קרבן שלו מותר וא"כ אין משם ראיה כלל: ומה שהביאו ראיה מתרומה דמצוה דילי' הוא ואפ"ה יכול לעשות שליח יש לומר שאני תרומה שאינו חובת הגוף שאם אינו רוצה לאכול מתבואה א"צ להפריש וכן שחיטת הפסח אע"ג דאם הוא עושה פסח המצוה מוטלת עליו לשחטו ואפ"ה יכול לעשות שליח שאני התם שהרי יכול למנות א"ע עם אחר אבל מילה שהיא חובת הגוף וכן השוחט לאחר ששחט חל עליו חובת הגוף לכסות שפיר יש לומר דלא יכול לעשות שליח: עוד הביא התב"ש ראיה מיבמות דקיי"ל מצוה בגדול ליבם ואפ"ה איתא התם דף מ"ג ע"ב ד' אחין נשואין ד' נשים אם רצה הגדול ליבם הרשות בידו ומדקאמר הרשות בידו ולא אמר מצוה ליבם את כולם. לא הבינותי שהרי כבר תני מצוה בגדול ליבם ומתניתין דתני הרשות בידו היינו כמו דאיתא התם דפריך בגמרא הרשות בידו ומי שבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו משיאין לו עצה הוגנת לו ופרש"י במה יפרנס לכולן ומשני דמיירי דאפשר ליה שהוא עשיר וא"כ בודאי אפילו אם הוא עשיר רק שיש לו טענה אחרת שמתירא מקטטות וכיוצא בו ודאי אין מצוה עליו כלל ליבם כלם שהרי כך הוא מצות התורה וקראו לו זקני עירו וליתן לו עצה הוגנת לו עוד הביא ראיה שם דף ל"ט דקאמר מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האתין לא ידעתי ראיה זו דכיון דלא רצה וצ"ל דקושיתו למה לא כפינן ליה תיכף. י"ל דבאמת ה"נ אם לא רצה האב והשוחט לקיים לא כפינן להו כיון דיכול לקיים המצוה על ידי אחר דדוקא באם אינו רוצה לקיים גוף המצוה כגון שאומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה וכיוצא בו דילפינן מדכתיב בקרבנות לרצונכם מלמד שכופין חותו והיינו באינו רוצה לקיים גוף המצוה אבל כיסוי מילה ויבום דגוף המצוה הוא למול ולכסות וליבם רק שזה הוא ענף מצוה שימול האב ושיכסה השוחט ושייבם הבכור וכן מוכח ממנין המצות שכתב הרמב"ם מצוה רט"ו שצונו למול את הבן שנאמר המול לכם כל זכר. ואם היה כונתו שהמצוה הוא שימול האב דוקא ה"ל לכתוב שנאמר וימל אברהם כדאיתא בגמרא ועוד שהיה לו למנותו למצוה בפני עצמה וכן בחבורו כתב וז"ל מילה מ"ע כו' שנאמר וערל זכר ומצוה על האב כו' ולא כתב כדרכו לכתוב הפסוק אע"כ דאין זה אלא ענף מצוה ועל ענף י"ל שפיר דלא כייפינן ליה אבל הוא עשה שלא כהוגן כיון דהמצוה מוטל עליו הרי בטל ענף ממצות עשה. ומה שהביא ראיה דא"ל ר"ג נר"נ קבע לי מזוזת' אע"ג דמזוזה חובת הדר י"ל דהתם היה שלא ידע ר"ג היאך לקבוע מזוזה שהיו הרבה חדרים פתוחים זה לתוך זה ולא ידע באיזה צד הוא ימין וכמה דינים הצריכים לזה וע"ש בתוס' ד"ה תלי דשא דלכך א"ל ר"נ תלי דשא כדי שידע איזה היכר הציר וזה לא ידע ר"נ. ומה שתמה על הש"ך שכ' דהאב מבטל מ"ע כשאינו מל בעצמו והביא ע"ז ראיה ברורה משבת דף קל"ג דאמרינן דקרא דימול להורות אפילו אמר האב לקוץ בהרת בנו הוא מכוין ופריך בגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב והק' דלשיטת הש"ך דעל האב מ"ע למול בנו וא"כ מאי פריך ליעבד אחר הא מצוה על האב וא"כ עשה דעל האב ידחה ל"ת דבהרת ע"ש: ונ"ל דודאי אין כונת הש"ך שהוא מ"ע בפ"ע שהרי כתב דכן משמע ברמב"ם פ"א מהל' מילה ושם נא כתב הרמב"ם חלא שאם עבר האב ולא מל ביטל מ"ע וכונתו אם לא מל אותו ומונע את עצמו מלמולו או שישתדל שאחרים ימולו אותו אלא ע"כ דכונת הש"ך שביטל ענף מן המצוה:

6וכיון שכן נ"ל להוציא דענף מצוה אינו דוחה ל"ת שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת המקדש הל' י"א היה כל המשמורה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת ובהלכה ט"ו כתב ומפני מה מחזירין על הטהור מפני שהטומאה לא הותרה בצבור כו' ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שא"א. הרי דאף על פי שהחיוב הוא על אותו ב"א ועל אותו המשמר להקריב כמו שכתבנו למעלה בשם רמב"ם ואפ"ה איני דוחה הטומאה ואם היו כל הכהנים טמאים מקריבין אותו בטומאה והיינו משום דהקרבן הוא גוף המצוה ומה שיקריבו אותו אותי המשמר אינו אלא ענף מצוה ואין דוחין איסור משום ענף מצוה ונ"ל דבמה שכתב הרמב"ם ואין דוחין כל דבר הנדחה כו' בא לרמז לכלול שכל עשה שדוחה לא תעשה הוא דוקא במקום שא"א לעשות שניהם וכדברי ר"ל וא"כ פשיטא וגם ענף זה שהאב ימול את בנו אינו דוחה לא תעשה דקציצת בהרת ולכך פריך הש"ס שפיר ואי דאיכא אחר ליעבד אחר:

7והנה אפילו אם נודה שמותר לעשות שליח כבר כתב התב"ש דעכ"פ אסור דמזלזל במצות כמו שאמרו חז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו:

8ואמנם מה שכתב התב"ש דבדרך כבוד מותר כדי שתעשה המצוה בגדולים דבר זה לא שמענו ואע"ג דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היינו שיעשה עבירה קלה שלא יעבור חבירו על עבירה חמורה או אפילו שיעשה מצוה כמ"שכ המ"א סימן תשנ"ה אבל שלא יעשה המצוה המוטלת עליו כדי שיעשה חבירו הגדול ממנו זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק ומה שהביא ראיה מסוטה דבני יוסף הניחו למשה לעסוק בעצמות יוסף דאמרו כבודו בגדולים זה דוקא לענין קבורת מת שהקבורה הוא משום כבודו של מת וכמו שהאריך בזה בכלבו הל' אבל. אבל בכל המצות כא"וא מישראל ראויין לכל המצות ותמה על עצמך אם יהיה לאחד שופר ולולב ואדם חשוב במקום אחר שאין לו וכי נאמר כבודו בגדול ויתן השופר והלולב להחשוב והוא יתבטל מן המצוה לדעתי ישתקע הדבר ולענ"ד אין חילוק בין זה לשוחט ולכן לענ"ד מוטב שיניחו לשוחט לקיים מצוה המוטלת עליו וה' יראה לבב שכמו שא"א לכל אדם לקיים מצות גט ויבום וכיוצא בו מ"מ הקב"ה מחשב לו כאלו קיים ומ"ש מצו' כיסוי מהם וכבר אז"ל כל המחשב לעשות מצוה ונאנס מעלין עליו כאלו עשאה. ויש שמכסה בלא נטילת רשות מהשוחט וזהו בודאי איסור כמו שכתב הרמב"ם ריש הל' מילה דאסור למול בלא דעת האב וא"כ בודאי ה"ה בכיסוי ומכ"ש דאסור לכסות כששוחט הרבה עופות עד שיגמור לשחוט כולם ואז כיסוי אחד לכולם והמכס' באמצע ומברך מברך ברכה לבטלה וכמו דאסור לחלק סעודתו ולברך ברכת המזון (כמ"שכ המ"א בסימן רט"ו) דאסור כנלע"ד (אח"ז הראה לי המופלג מוהר"ש זאסקוויצר דאיתא בתשובת מהרי"ל סימן י"ח בשם תשובת הגאונים דגם האב מברך על המילה דאין החיוב שימול דוקא הוא בעצמו רק החיוב עליו להכניסו בברית וכו' מ"ש בגמרא אבי הבן מאי איכא למימר הכי נמי ר"ל דגם הוא מברך על המילה משום דגם הוא לא סגי דלאו איהו מל ע"ש והתימא על כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו תשובה זו: