בינת אדם, שער רוב וחזקה כה

1אחר שהראה ד' לנו שהרשב"א בהדיא כתב דל"ש להחזיק מאיסור לאיסור כ"א בדבר שניתר ע"י מעשה וכ"מ בתוס' יבמות וחולין ובררנו כל המקומות דמשמע להיפך וא"כ צ"ע מה ראו חכמי קראקא ופסק הרמ"א הכי בסימן כ' במים שבמות לאיסור וז"ל הד"מ בסימן ל"א ומעש' בא לידינו פה קראקא בראש בהמ' וקודם שידעו חתכו הגולגול' לשנים ומקצתו מן המוח עם הגלגולת ולא נודע אם המוח מקיפן ואסרנוהו ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתני' נשחטה הותרה ולא דמי דהואיל והי' כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' ד' אחין וכן הסכימו כל חכמי העיר עכ"ל וכל האחרונים כ' שכוונת רמ"א הוא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכן תמהו עליו דאדרבה מתוס' שם מוכח להדי' להיפך ועפר אני תחת רגליהם דכ"ז גרם להם שסברו ששיטת התוס' דבכל ס"ט אוקמי' אחזק' ואמרי' נשחטה הותר' וכל ראי' שלהם מה שהק' תוס' ד"ה קסבר עולא וא"ת למה חוששין לס"ד נימא בשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיח וכן ישב קוץ בוושט שכיח ומזה מוכח דהיכא דלא שכיח אמרינן נשחטה הותרה אף על גב שנולד הספק מחיים אבל אחר רוב בקשת המחילה נ"ל דלכ"ע היכא דאיתרע הרוב בודאי בזה ל"ש לוקמי אחזקה כיון שאנו רואים שאין בהמה זו מן הרוב וכדאיתא ביבמות ל"ז רוב היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה אתרע לי' רוב' ובכתובות ט"ז. ואמנם זה דוקא בכה"ג וכן בדבר שהריעותא נולד מגופה ומזג הבהמה כמו מים שבמוח וכן כל סרכות ונקבים שבבני מעיים שאנו רואים שהם ע"י חולי שרוב בהמות הם בריות ואם כן כבר זו יצאתה מן הרוב משא"כ בספק דרוס' או קוץ בוושט דנעשה ע"י דבר אחר ובזה לא יצאתה הבהמה מרוב דאמרינן מעמידין על חזקתה שהיא מן הרוב ומסתמא לא נדרסה ולא ניקב דאף על גב דנולד בה ריעותא שראינו שנכנס ארי ושישב קוץ ורוב בהמות אין להם ריעותא זאת זה לא מקרי אתרע רובא כמו שאינו מזיק אם נמצא בהמה באיזה מום שאינו מטריף וכי נאמר שאם נולד בה ספק טרפות לא נאמר אוקי אחזקה כיון שיצאתה מרוב שיש לה מום זה לא יעלה על הדעת דאנן הכי קאמרינן רוב בהמות כשרות וה"ה בישב קוץ וכדומה שאינו בא ממזג הבהמה אם כן לא יצאתה בזה מן הרוב ומצאתי סברא זו בהדיא בשבת קל"ו בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דכל שלא שהה ל' ימים באדם דאמרינן התם בחד לישנא נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא פרש"י בחזקת שכלו לו חדשיו כי פליגי שפיהק ומת וללישנא בתרא בפיהק ומת ד"ה מת הוא ומחלוקת באכלו ארי הרי חזינן דדוקא במת מעצמו איתרע אבל ע"י מעשה לא איתרע חזקתו וה"נ ודומה למה שכתב הרא"ה בבד"ה הבאתי דבריו לעיל בסימן י"ג דדרוסה מילתא אחריתי היא ולכן הוצרכו תוס' לתרץ משום דשכיח אבל היכא דנולד הס' מחיים בענין שיצאתה הבהמה בודאי ע"י מזגה וטבעה מן הרוב בזה גם התוס' מודים דא"א לאוקמי אחזקתה וכן משמע מתוס' יבמות ל' שכתבו וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור ובחולין אמרינן נשחטה הותרה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה כגון בא זאב כו' אבל אם נולד הס' מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היה עדיין בחזקת איסור ואומר ר"י משום דדרוסה שכיח וי"לד כיון דכוונת התוספת להוכיח דאפילו נולד הס' מחיים ה"ל לכתוב בקיצור אבל אם נולד הספק מחיים לא כמו שכתבו תחלה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה ולמה האריכו לכתוב כגון ספק דרוסה אלא ודאי משמע דבודאי משאר ס"ט שאיתרע בודאי מחיים מצד מזגה כמו מים שבמוח לא מוכח מידי דהתם לא מטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא מטעם דאי אפשר לומר אוקי אחזקה שהרי אין כאן חזקה דאיתרע רובא דידה ולכן כתבו תוס' כגון ספק דרוסה דכיון דדבר אחר גרם לה בזה לא יצתה עדיין מחזקתה דעדיין היא מרובה ואם כן קשה למה לא נאמר נשחטה הותרה וע"כ מטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור וזהו גם כן כוונת הרמ"א בד"מ שהרי לא נזכר ב דבריו כלל שום רמז ממחזיקין מאיסור לאיסור רק שכתב שיש ריעותא ברורה מחיים והיינו כמו שכתבתי דכיון דיצאתה מרובה אין לה חזקה וכן מוכח מדבריו שכתב וכן משמע מתוס' יבמות ולמה לא כתב מתוס' חולין דיותר שייך לחלק הי"ד או לא פחות הל"ל בתו' חולין ויבמות שהרי גם בחולין מבואר דבר זה בתוס' שם אם מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי דברי מדויק מאוד דטעמא הוא משום שיצאתה מחיים מרובא ודבר זה אין בו שום רמז בתוס' חולין רק ביבמות ולפ"ז במים שבמוח וכדומה שבודאי נולד ריעות' מחיים ע"י טבע ומזג הבהמה גם התוס' מודה לרשב"א ור"י דלא מוקמינן אחזקה ולפ"ז אין מקום להתיר אפילו בהפ"מ וסעודת מצוה דלא כהש"ך וכ"כ הב"ח הביאו הש"ך בסימן קי"ט וכ"כ הט"ז שם דכיון דחזינן דיצאתה מהרוב אין כאן חזקה ונמצא דמחלוקת תוס' ורשב"א אינו אלא במקום דלא אתרע מגופה רק ע"י דבר אחר ומקרה. בזה ס"ל לתוספת דאמרינן נשחטה הותרה אם לא במקום דשכיח ולרשב"א דוקא דיש לפנינו דבר לתלות בו וכמו שביארנו לעיל סי' י"ג. ובזה יש לסמוך בהפ"מ על התוס' כדברי הש"ך בסימן נ' וכדפסק רמ"א ואפשר דאף רמ"א מודה בזה ומש"כ אבל אם יצתה בודאי מחיים כוונתו כמו שכתבתי דהיינו ממזג הבהמ' ועכ"פ בהפ"מ כתב הש"ך דיש לסמוך על התוס' אבל במים שבראש וכדומה נ"ל דגם התוס' מודים ואין להתיר בשום אופן ועיין לעיל סי' כ"ב שכתבתי בשם רשב"א שהיכ' דודאי איתיליד ריעותא מחיים אפי' יש לתלות להיתר מסתפק בזה וצ"ע בע"ז ל"ד ע"ב ד"ה א"א משמע להדיא דהיכא דאתרע החזקה בודאי ומכ"ש במקום דאתחזק איסורא גם התוס' מודים דל"ש לאוקמי אחזקה ע"ש והכי מוכח בחולין ט' ד"ה הלכת' ובנדה ב' ד"ה והלל דס"ט בר"הר היכא דאתרע חזקתה ילפי' מסוטה לטהר ש"מ דבכל מקום היכא דאתרע בודאי לא אזלינן בתר חזקה וביבמות קי"ט ובנדה י"ט ד"ה ר' יהושע ועיין בהשמטות:

2[השמטה: ודע הגם שכתב הש"ך דבהפסד מרובה יש לסמוך על תוס' דמעמידין על חזקתו מ"מ כמעט שנפל היתר זה בבירא שהרי עכ"פ מודה תוס' דהיכא דשכיח לא מוקמינן אחזקה וכתבו דישב קוץ בוושט נמי שכיח וא"כ ה"ה בישב קוץ ומחט בשאר בני מעיים נמי שכיח ומ"מ בקורקבן שעורו עב אפשר די"ל דזה לא מקרי שכיח וכעין זה כתב הש"ך בסימן מ"ח ס"ק כ"ב וס"ק ל"ח רק דהש"ך כתב די"ל דזה דוקא לענין שלא נאמר שמא הבריא ועכ"פ צריך המורה לדקדק הרבה דמי החכם לידע איזה שכיח ואיזה לא שכיח:]

3עוד נ"ל דלפי הכרעת הפוסקים אין שום ראיה להחזיק מאיסור לאיסור דהא בודאי פשטא דסוגיא דיבמות משמע דלא מחזקינן רק דהתו' הק' מ"ש מס' דרוסה דחוששין והרשב"א הק' מ"ש דמחזקינן מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה והנה כ"א אזיל לשיטתו דלשיטת רשב"א הטעם בס' דרוסה דס"ל דלא אזלינן בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא בודאי ול"צ לטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכן הק' מבהמה בחיי' בחזקת איסור כו' וס"ל דר"ל חזקת איסור אמ"ה וכמו שכתב בחי' חולין שהעתקתי לעיל סימן כ"ב וא"כ כיון שמתה לפניך אין כאן איסור אמ"ה ואפ"ה מחזקינן לאיסור נבלה אבל התוס' אזלי לשיטתם שכתבו בביצה כ"ה דחזקת איסור ר"ל איסור שאינו זבוח ולפ"ז לא מוכח כלל דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר דש"ה דאיסור שאינו זבוח איתא נמי בנבלה כדאי' להדיא בחינוך פ' ראה במצות וזבחת דהאוכל נבלה עבר גם על עשה דוזבחת וא"כ שפיר בעינן עד שיודע במה נשחטה שהרי עדיין איסור זה נוהג אם לא נשחט כראוי משא"כ התם בס' גרושין כיון שמת ע"כ אזלא איסור א"א ומאיסור לאיסור אחר לא מחזקינן ולכן הקשו מס' דרוסה: