בינת אדם, שער רוב וחזקה מג

1עד עכשיו דברנו בענין ששעת המציאה היה באיסור כגון נשבר הגף וכיוצא בו וכן בנמצא איסור בקדרה צוננת עכשיו וחיישינן שמא נפל לתוכה כשהיתה רותחת ומעכשיו נחקור מה דינו ששעת המציאה הוא בהיתר:

2שאלה עצם שנמצא בתבשיל של חלב ועכשיו אין בו מוח מי חיישינן שבעת הנפילה היה בו מוח ונימוח ע"י הבישול:

3תשובה שאלה זו מצאתי במנ"י בשו"ת סימן ט"ו וכתב וז"ל נראה דליכא חשש איסור כדאית' פ"ג דטהרות מחט שנמצאת חלודה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן וכה"ג בפ"ט שם ואיתא נמי בריש נדה מצא שרץ שרוף כו' אכן יש ראיה לאסור מתוספתא דטהרות פ"ד אוכל טמא שנמצא גרעינה שלו בתוך הככר או על גבי תבשיל רותח אע"פ שאין עליה משקה טופח טמאים שאני אומר האוכל כולו נפל שם ונימוח בתוך הככר או מחמת הרתיחה הרי דמחזקינן טומאה וה"ה לאיסור בכה"ג ופסקה הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' אה"ט וגם פסק לההיא דמחט ושרץ שרוף וע"כ צריך לחלוק דאין דרך הגרעין בלא אוכל לנפול תוך התבשיל אלא זורקין אותו לאיבוד וע"ש המעיין יראה שזה סברא בלא ראיה ועוד יראה המעיין שלא עיין כלל בתוספתא שהביא הר"ש בפ"ד דטהרות מ"ד רק שהוא מעתיק לשון זה מהרמב"ם וז"ל התוספתא גרעינה של גפת טמאה שנמצאת בתוך ככר ע"ג תבשיל רותח אע"פי שאין עליה משקה טופח טמאה בתוך תבשיל צונן ע"ג ככר אע"פ שיש עליה משקה טופח טהורה ומפרש הר"ש וז"ל טמאה הככר דאגב רתיחה פלטה הגרעין שמן טמא הבלועה לתוכה וטמאה את הככר (דמשקין טמאין מטמאין בכל שהוא כדאיתא בפסחים דף י"ד וכ"כ רמב"ם בפ"ד מהל' טומאת אוכלין) אבל תבשיל צונן טהורה הככר דהנך משקין לא יצא מן הגרעין ואין בגרעין כביצה לטמא את המשקין ואת הככר (ר"ל דאוכל אינו מטמא אא"כ כביצה כדאיתא שם ברמב"ם) עכ"ל ולפ"ז אין מכאן שום ראיה שהרי בלא האוכל נמי מטמאה מחמת הגרעין עצמה ואדרבה מוכח מכאן דאזלינן בתר שעת מציאתן. ובאמת י"ל דקו' זו דכל הטומאה כשעח מציאתן דחקו לר"ש לפרש הטעם משום פליטה (ואי לא דמסתפינא אמינא דמדברי הר"ש משמע שהוא מפרש שהכל דבר אחד שהגרעין מונח על הככר והכל מונח על גבי תבשיל ומה שדחקו לזה דאם לא כן אס כן בסיפא ע"ג ככר בתוך תבשיל צונן א"כ משמע ע"ג ככר אף על גב שהוא רותח כיון שאינו מונח בתוכו רק ע"ג טהור ולשיטתו דמשום פליטה א"כ אפילו ע"ג ככר רותח מ"מ מפליט ולכן הוצרך לפרש דמיירי שמונח הככר ע"ג תבשיל צונן והכל דבר אחד וה"ה ברישא) אבל לרמב"ם לא ניחא ליה כפירוש רש"י דלפ"ז לא דמי כלל דין זה לשאר דינים דתני באותו פרק דמיירי מדין שעת מציאתן וגם אינו רוצה לפרש במיירי בככר צונן והככר מונח על גבי תבשיל דא"כ למה נקיט ברישא בתוך הככר אפילו מונח ע"ג והככר מונח בתבשיל רותח ג"כ פליט ולכן מפרש הרמב"ם דין זה דהוא נמי משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ובזה מדוייק לשון התוספתא דלכאורה ק' דברישא לכאורה משמע דתיבת רותח קאי גם על הככר ובסיפא תני תבשיל צונן וע"ג ככר דה"ל למתני נמי כמו ברישא בתוך התבשיל וע"ג ככר צונן דאז שפיר קאי צונן על שניהם אבל השתא משמע דדוקא בתבשיל יש חילוק בין רותח לצונן אבל בככר אין חילוק רק בין תוכו לע"ג אבל בין צונן לרותח אין חילוק אבל בזה ניחא דברישא בנמצא בתוך הככר אע"ג שהוא עכשיו צונן מ"מ כיון שמונח בתוכו ע"כ היה בו בשעת אפיה או ע"ג תבשיל רותח דאפשר שיהיה האוכל נימוח ולכן טמא אבל בסופה בתוך תבשיל צונן ר"ל שמעולם לא היה רותח וא"כ א"א לומר שהאוכל היה נימוח וכן ע"ג ככר אף על גב שהוא רותח אי איתא שנמחה האוכל היה ניכר וא"כ יש הוכחה לזה שהיה גרעין לבד בלא אוכל ולכן טהור ואמנם קו' המנ"י למה ברישא טמא ניזול בתר שעת מציאתן כמו במחט חלודה ושרץ שרוף נ"ל לתרץ שכתבתי לעיל דיש חילוק אם היה לטהרות חזקה ברורה כמו קופה בדוקה דבזה לכ"ע אוקמינן הטהרות על חזקתן ואמרינן השתא נפל וזהו ג"כ מש"כ תוס' ד"ה כשעת מציאתן נדה דף ע"א דהא דשעת מציאתן לאו דאורייתא אלא משום חזקת טהרות ע"ש וע"כ צ"ל דא"כ כשהיה שעת מציאתן בטומאה נמי נימא נעמיד גברא בחזקת טהרה ולמה בנגע בא' בלילה חכמים מטמאים ומזה הוכיחו התוס' דבאמת אין זה רק משום חומרא דקדשים דהיכא דשעת מציאתן בטומאה מחזקינן למפרע ודוקא בלא ראוהו חי מבערב שלא היה לו חזקת חיות כ"כ רק סתם חזקה אבל בראוהו חי מבערב דהיה לו חזקה ברורה מעמידין אותו ג"כ אחזקה זו ואמרינן השתא מת אפילו בקדשים ועוד בירושלמי גיטין פרק השולח הביאו המל"מ פט"ו מה' אה"ט הל' י' וז"ל תמן תנינן מחט שנמצא חלודה או שבורה טהורה הניחה שיפה ומצאה חלודה ריב"ל אמר ג' ימים ראשונים ודאי טמאה אחרונים ודאי טהורים אמצעיים ספק ר"י אומר ג' ימים ראשונים טמאים מכאן ואילך ספק ע"כ ונראה לו דהכי פירושו מחט ר"ל בסתם מחט שלא ידע בה אם היתה חלודה או שיפה ובזה לכולי עלמא אזלינן בתר שעת מציאתן דאף על גב דבודאי פעם א' היתה המחט שיפה ושלימה אעפ"כ כיון שלא הכיר בה זה זמן מה טיבה ומה שפירש"י בנדה ג' שהיה מכיר בה שהיתה טמאה היינו נמי מימים רבים ועכ"פ לא היה בחזקת שיפה קודם האבידה כי לא ראה אותה דומיא דשרץ שרוף ומטלית בלואה דודאי היה לשרץ חזקת חי ואינו שרוף וכן המטלית וע"כ היינו טעמא דטהור משום שלא ראה אותה קודם המציאה רק סתם חזקה יש לו ובזה לכ"ע אזלינן בתר שעת מציאתן דומיא דנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין משום דשעת מציאתן בטומאה ואם ראוהו חי מבערב טהור משום שהיה לו חזקה ברורה כמו שכתבתי לעיל בשם רשב"א ור"ן וה"נ כשעת מציאתן וטהור דאמרינן השתא נפל וע"ז קאמר הירושלמי אף על גב דבסתם מחט לכ"ע אזלינן בתר שעת מציאתן אבל הניחה שיפה ומצאה חלודה דזה דומה ממש לראוהו חי מבערב דמוקמינן אחזקתו וה"נ מוקמינן המחט אחזקתה ג' ימים ראשונים ואמרינן שבודאי היתה עדיין שיפה ובג' אחרונים פליגי דלריב"ל אומרים מסתמא כבר עברו ג' ימים משנחלדה ור"י ס"ל כיון שהיתה בחזקת שיפה דיינו אם נכנס בגדר הספק שמא כבר נחלדה דמצד הדין היה לנו להעמידה לעולם בחזקת שיפה עד רגע זו רק כיון שדרך מחט שתעלה חלודה ולכן נכנס בגדר הספק ונ"ל דזה נמי פירושו דתוספתא שהביא הר"ש בטהרות פ"ג מ"ה וז"ל כל הטומאות כו' אבד מחט שיפה ונמצאת חלודה הרי היא בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי שהיתה חלודה ובתוספתא שבידינו לא נמצא יותר אבל הר"ש העתיק עוד אבדה מליאה חלודה ומצאה שיפה ה"ה בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי כו' ועיין בפירש ר"ש מה שמפרש ול"נ דה"פ דרישא בודאי ניחא דכיון שהניחה שיפה היא בחזקת שיפה כדאיתא בירושלמי ואיירי בתוך ג' ימים דלכ"ע אמרי' השתא נחלדה או בתוך ד' או ה' ימים וטמאה עכ"פ מספק עד שיאמר ברי והסיפא אבדה חלודה ומצאה שיפה נ"ל דה"פ כיון שבוודאי אין דרך המחט חלודה שתעשה שיפה דאדרב' דרכה לחליד ולכן היא בחזקת שיפה ואמרי שזו היא אחרת וכמו שפירש הר"ש עכ"פ יצא לנו דיש חילוק בין חזקה סתם ובין חזקה מבוררת כדמוכח בהדיא מנגע בא' בלילה דיש חילוק בין ראוהו חי בערב או לא ואע"ג דבודאי יש לאדם חזקת חיות שהרי מקריבין חטאתו אע"כ דבודאי מדאורייתא אין חילוק ומעמידין לעולם כל דבר שהי' מוחזק לנו פעם א' שהוא כך מוקמינן אחזקתו לעולם ואין חילוק אם ראוהו סמוך לזה או לא אם לא במקום דאתרע חזקתו בודאי רק לחומר טהרות היכא דהמציאה בטומאה מחזקינן למפרע:

4והנה כאשר נסתכל היטיב בדברי רמב"ם שהבאתי שכ' אוכל טמא שנמצא גרעינה שלו כו' ושינה לשון התוספתא דאי' גרעינה של גפת טמאה שנמצאת כו' וידוע דרך הרמב"ם שהוא מעתיק דברי הש"ס כהווייתן ולכן נ"ל שבכוונה שינה דלא ניחא לי' לפרש כפירוש הר"ש משום פליטה דכל הפרק באותו תוספתא מיירי מדין שעת מציאתה והנה לשון התוספתא משמע שהיה כאן גפת טמאה שהוא פסולת של זיתים וידוע שבגפת יש כמה גרעינים בלא אוכל וא"כ הוי סתם גרעינים שלא נודע לו אם היה בו אוכל או לא וא"כ ק' למה בתוך הככר או בתבשיל רותח טמאה. נימא כל הטומאות כשעת מציאתן וגרעין לבד הי' ולכן שינה וכ' ומפרש דכוונת התוספתא הוא כך אוכל טמא שנמצא גרעינה שלו דמשמע שהי' לפניו אוכל טמא עם הגרעין בתוכו וכיון שהוא בחזקה זו שהוא בתוך האוכל ואם כן לעולם הוא בחזקתו ולכן בתוך הככר או ע"ג תבשיל רותח ואף ע"ג די"ל דגרעין לבד הי' מ"מ כיון שהוא בחזקה שהוא עם הפירי מעמידין אותו בחזקתו ואמרי' אדרבה האוכל נמחה ולכן טמא משא"כ בסיפא דנמצא ע"ג ככר אע"ג שהוא רותח אי איתא שנמחה האוכל הי' ניכר וכן בתבשיל צונן ר"ל צונן מתחלתו דיש הוכחה לזה שלא הי' עם האוכל ולכן טהור ובאמ' אם הי' בתבשיל שהי' מתחלה רותח אע"ג שעכשיו הוא צונן הי' הדין דתולין כמו בקופה בדוקה אבל לא מיירי התוספתא והרמב"ם מדין זה:

5ולפ"ז יתבאר לנו שאילתא דילן במצא עצם חלול שמוחזק שהיה בו מוח לעולם הוא בחזקה זו ולא מהני החזקת כשרות דקדרה של חלב דהוי חזקה נגד חזקה ואם כן צריך ס' מדאורייתא נגד המוח ודוקא שיודע שהיה חי רק שמסופק אם כבר נפל ממנו המוח מכבר אבל אם הוא מסופק אם הוא חי או מבושל מכבר ולא שייך לאוקמי אחזקה שהיה חי אף על גב דע"כ היה חי פעם א' ז"א דחזקה זו עשוי להשתנות ומצוי ולא מקרי חזקה כלל ולכן צריך ס' נגד כל העצם והכל לחומרא שאם המוח יותר מן העצם כגון בעצם דק צריך ס' נגד המוח ואם העצם עב ויותר מן המוח צריך ס' נגד כל העצם שמא היה מבושל כדאיתא בי"ד סימן צ"ט אבל לא חיישינן שמא היה מבושל וגם יש בו מוח דהדבר מצוי שעצמות הגדולות כמו הקולית שכיח הדבר שנימוח ע"י בישול ראשון או עכ"פ אכלו אותו ואם כן אי איתא שהיה מבושל לא היה בו מוח ואמנם בעצמות הרכות צריך ס' נגד כל העצם והמוח דלא ידעינן כמה נפק מיניה וכ"ז שנמצא בתבשיל כשהוא רותח אבל אם נמצא בתבשיל שהיה רותח ועכשיו הוא צונן ואם כן מן התורה מעמידין הקדרה על חזקתו ואמרינן השתא נפלה כמ"שכ התוס' בנדה במחט ושרץ שרוף אלא כיון שהאחרונים ס"ל דמחזיקין מזמן לזמן עכ"פ מדרבנן ואם כן הכא נמי צריך ס' והכל לקולא דאם העצם יותר מן המוח לא בעינן רק נגד המוח דאיכא ס"ס שמא עכשיו נפל ואת"ל מקודם שמא היה חי אבל אין לומר שמא לא היה בו מוח כלל כיון שהוא נגד החזקה דסתם עצם יש בו מוח ואם המוח יוחר מן העצם לא בעינן רק נגד העצם דאיכא נמי ס"ס שמא עכשיו נפל ושמא היה מבושל שאז מסתמא אין בו מוח ובעצמות הרכות בעינן ס' נגד כולו ומ"מ כשנמצא עכשיו שהקדרה צוננת ויש הפ"מ צ"ע לפי מה שהוכחנו לעיל הרבה דלא מחזקינן כלל מזמן לזמן עכ"פ בבדוק וגם הא"וה שהבאתי לעיל בסימן י"ד בשם הרא"ש מתיר אפילו בשומן שיש לחוש שמא היה רך מע"ל וכתב דאמרינן שנקרש תיכף ומי שלבו שלם לסמוך על עצמו להתיר בהפ"מ יש לו סמך מדעת א"וה אך כבר כתבתי בסימן ל"ד שהרמ"א אוסר ומי יבא אחר הכרעת רמ"א וע"ש בכו"פ סימן ק"ד בהפ"מ וכ"ז כשנמצא על הכירה במקום שמבשלין אבל אם נמצא בקערה לא מחזקינן בודאי ממקום למקום כמו שכתבנו לעיל סי' כ"ט: