ברכת אשר על התורה, דברים א:כב
ברכת אשר על התורה · Birkat Asher on Torah, Deuteronomy 1:22
Open in the reader →1אולי נושא הוויכוח בדבר המרגלים היה, אם הכניסה לארץ צריכה להתנהל על פי נס, כפי שאנו רגילים עד כאן, או על פי דרך הטבע, אלא שגם כאשר הדברים מתנהלים על פי נס, צריך השתדלות האדם, כמו בכל מעשה גאולה, וזה פירוש "וייטב בעיני" וגו' (פסוק כג), וזה פירוש "ולא אביתם לעלֹת" (פסוק כו) - על פי דרך הטבע. הוויכוח כשלעצמו לגיטימי, והפסול וראוי לעונש היה בהוצאת דיבת הארץ אל העם (במדבר יג, כו) - "ואת כל העדה" וגו'. (פ' דברים תשמ"ג)
2"ותקרבון אלי כֻּלכם". כלום קרבו אל משה רבנו ע"ה כל בני ישראל בלא יוצא מן הכלל? ואם לאו, למה לשון ההפרזה? (פ' דברים תשס"ה) וראה רס"ג שכתב: ויקרבו אלי רבים מכם. וב"העמק דבר" מבואר: לפי הפשט משמעות "כלכם" שבכאן, בהסכמת כולכם, ופשיטא שלא באו למשה ששים רבוא לדבר.
3מספר הבדלים יש בין פרשיית המרגלים כפי שהיא מסופרת בפרשת שלח לאיזכורה החוזר בפרשתנו ומן הראוי לעמוד עליהם. ההבדל המרכזי הוא בשאלה מי יזם את שליחת האנשים, ה' או העם. בפרשת שלח משה פועל על פי ציווי אלהי - "על פי ה'". בפרשתנו, לעומת זאת משה פועל על פי בקשת העם שהוטבה בעיניו. וכך מיושבת הסתירה: לדעת רש"י (ריש פרשת שלח, על פי דברי ריש לקיש במסכת סוטה לד ע"ב) אין בדברי ה' ציווי אלא נתינת רשות: "שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה - שלח". אף הרמב"ן (שם) מסכים כי תחילה ישראל יזמו את שילוח המרגלים והדבר הוטב בעיני משה, "אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו ה' רשות ואמר לו 'שלח לך אנשים'...". אמנם, רש"י ורמב"ן חולקים מחלוקת גדולה בכוונת ראשיתו של הסיפור: בהערכת בקשת העם, וממילא בהערכת כוונת הרשות שנתן ה'. לדעת רש"י בקשת העם מכסה על חוסר אמונה בדברי ה', ועל כן הרשות שניתנה להם היא כדי לתת להם "מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה" - בבחינת 'בדרך שעם רוצה לילך בה מוליכין אותו'. לדעת רמב"ן, לעומת זאת, היתה בקשת העם "עצה הגונה", וה', שנתן רשות למשה לעשות כבקשתם, אישר בכך את הגינות הבקשה ואת היותה טובה בעיני משה.
4רש"י ד"ה וישִבו אֹתנו דבר, באיזה לשון הם מדברים. ע"כ. לא ידעתי, מה זה חשוב להם לדעת. (פ' דברים תשנ"ג)
5וראה "שפתי חכמים" (אות ד). (פ' דברים תשנ"ד) והרי תירוצים נוספים המובאים אצל מפרשי רש"י: (א) זהו מצרכי תכסיסי המלחמה, כדי שיבינו מה הם מתייעצים ביניהם ("צדה לדרך"). (ב) כדי שאם ימצאו אנשים בדרך, יוכלו להיעזר בהם לשם מציאת מבואות הערים. (ג) אין הכוונה ללשון גרידא, אלא לתוכן דיבורם, אם הם מפחדים ונכנעים מפניהם ("משכיל לדוד").