ברכת אשר על התורה, דברים יד:ג

1רש"י ד"ה כל תועבה, ...בשל בשר בחלב, הרי דבר שתִעבתי לך, הזהיר כאן על אכילתו. ע"כ. הוה אומר שיש כאן לאו נוסף על אכילת בשר בחלב? וראה להלן (פסוק כא). (פ' ראה תשנ"ו) וראה "דברי דוד" שאם לא פסוק זה היינו אומרים שאין איסור אכילה אלא לבשר וחלב שנתבשל באיסור, אבל אם נתבשל על־ידי גוי וכדו' מותר לאכלו.

2העדר השיטה שבפרשה זו מפתיע - לגבי דגים יש רק כלל; לגבי עופות הכתוב מונה את הטמאים שהם המיעוט, כדברי רש"י שם; ואילו לגבי בהמה וחיה יש גם כלל וגם מנייה, הן של המותר (המיעוט) הן של האסור (הרוב). דיברתי על כך עם ידידי ר' יצחק הדס שי' ואמר לי שגם הוא נתעורר עתה לשאלה זו בפעם הראשונה. (פ' ראה תשנ"ג) לגבי הבהמה והחיה כתב החזקוני (בפסוק ו) שלמרות הפירוט הוצרך הכתוב לתת בהם סימנים לבני אדם שאינם בקיאים בשמותיהם, או יש שהשמות מתחלפים. והרב זלמן סורוצקין ב"אזנים לתורה" (לפסוק ד) כתב אודות מניית הבהמה והחיה הטהורה: ב"תורת כהנים" לא מנה את עשר בהמות וחיות הטהורות וסמך על הסימנים, מפרסת פרסה ומעלת גרה, וגם כאן נאמרו סימנים אלה. ולמה איפוא פרט כאן את כל עשרת המינים בשמותיהם? קושיה זו מפורשת ב"חתם סופר" (יו"ד סימן עד), ומצאתי תירוץ על זה במהר"ם שיף (חולין סג) שבעיקר בא הכתוב ללמד שצריך לשנות לתלמידים דרך קצרה ורק על־ידי זה שמנה בבהמות את הטהורות ובעופות את הטמאים, אפשר להתעורר על לימוד זה, מה שאין כן אם לא היה מונה כלל את הבהמות, רק את העופות הטמאים, לא היינו יודעין זה. ע"כ. ואודות מניית הבהמה והחיה הטמאה כתב (בפסוק ז) שהפירוט בא כדי שהמהלך במדבר ומצא בהמה או חיה שפרסותיה חתוכות ורואה שהיא מעלת גרה, אם מכיר בה שאינה גמל, ארנבת או שפן, או שמצא בהמה או חיה ואין בידו לבדוק אם היא מעלה גרה, אבל הוא רואה שהיא מפריסה פרסה ושוסעת שסע, מותר לו בעל חיים זה באכילה.

3לגבי הדגים כתב (בפסוק ט): בספר "פענח רזא" הקשה: למה לא מנה הכתוב את הדגים האסורים או המותרים ורק נתן בהם סימנים? ותירץ, שה' לא הביא את הדגים לאדם הראשון לתת להם שמות. ובאמת נסתפקו בזה בתוספות (ד"ה כל שיש לו, חולין סו ע"ב) אם קרא אדם הראשון שמות לדגים או לא. עיין שם. בכל אופן אם היה הכתוב רוצה למצוא דרך איך לאכול דג בלא קשקשת למי שאינו בקי אם עתיד הדג לגדל קשקשת אחר זמן או שמשירן בשעה שעולה מן המים - שאז הדג טהור - על סמך שיכיר את כל הדגים הטמאים ויידע שהדג הזה אינו מהם, היה הכתוב צריך לקרוא בשם ולמנות את כל השבע מאות דגים טמאים (שם סג ע"ב ועיין שם בתוספות ד"ה עופות), ואין זו "דרך קצרה" וקלה, ובפרט בשביל דבר שלא שכיח.

4ובדברי הסיכום שב"דעת מקרא" (עמ' רטו) מבואר: לא קראה התורה בשמות מיני הדגים, לא של הטהורים ולא של הטמאים. אפשר שרבים הם, אלה ואלה; ואפשר שלא היו ידועים להולכי מדבר, ולא ראום בעיניהם. ע"כ. ובאשר לעופות. הסיבה שהכתוב אינו נותן בהם סימנים כלל מבוארת בספר "תורת המנחה" לרבי יעקב סקילי, תלמיד הרשב"א (ח"ב עמ' 405 במהדורת ר' ברוך חפץ), וזו לשונו: וזה שלא פירש הכתוב סימני העוף כמו שפירש סימני שאר בעלי חיים, מפני שיש בעופות שהם מותרין בסימן אחד ויש שאינם מותרין אפילו בשני סימנים. ולפיכך פרט הכתוב אלו, שאף על פי שיש להם סימני טהרה - אסורים, והשאר - טהורים, ואף על פי שאין להם כי אם סימן אחד. ע"כ.

5ועוד: בעלי חיים רבים מוזכרים כאן עם המלית "את", ואחרים - בלעדיה. ולא עלה בידי למצוא כאן כל שיטה שהיא. ולכאורה זה קשה שבעתיים למי שדורש את כל האתין שבתורה (רבי שמעון העמסוני במסכת פסחים כב ע"ב). (פ' ראה תשס"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין בכורות (ו ע"ב).