ברכת אשר על התורה, דברים כג:כ

1רש"י ד"ה לא תשיך, אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה וכו'. לפי זה צריך לפרש "לנכרי תשיך" שבפסוק הבא - לנכרי תשלם רבית, כלומר תלוה ממנו ושלם לו. וכך גם התרגומים וגם ר"ע ספורנו. אבל ראה ספר "מצוות השם", שלפיו מדובר בפסוק הבא בהלוואה בריבית לנכרי. וצריך לבדוק אצל מוני המצוות. (פ' כי־תצא תשנ"א)

2והנה כך מצאתי בפינתו של הרב בנימין תבורי שי' בגיליון "שבת בשבתו", וכך כתב שם: איסור ריבית הוא גם על הלווה, שלא ישלם ריבית למלוה, ואת זאת לומד רש"י מהמילים "לא תשיך לאחיך". אם כן, כשהתורה משתמשת באותה מילה ('תשיך') במשפט "לנכרי תשיך", משמע שמותר לשלם ריבית לנכרי. לפי ר"ע ספורנו, הפסוק מביע חיוב: "תתן לו הריבית אם התנית עמו, ולא תבגוד". רש"י מביא מהסוגיה בבבא מציעא (ע ע"א), שהתורה, באמרה "לנכרי תשיך", התכוונה שאנחנו נבין מכלל עשה זה את האיסור ללוות מיהודי בריבית (לאו הבא מכלל עשה), וממילא הלווה בריבית מישראל עובר בשני לאוין ועשה. אבל לפי הרמב"ם, מצוות עשה היא להשיך לגוי (הלכות מלוה ולווה ה, א), וכן בכותרת להלכות אלו: "ללוות מן הנכרי ולהלוות לו בריבית"; וב"ספר המצוות" (עשה קצח): "לבקש ריבית מן הגוי, ואז נלווה לו". הרבה חלקו על הרמב"ם (כגון ראב"ד, רשב"א ורמב"ן) ולדעתם זהו רק היתר להלוות לגוי בריבית, אך לא מצוה. עד כאן דברי הרב תבורי שי', וצריך לבדוק מה נפסק להלכה. (פ' כי־תצא תש"ס)

3שם. ...שלא יתן רבית למלוה, ואחר כך אזהרה למלוה "את כספך לא תתן לו בנשך" (ויקרא כה, לז), ע"כ. לא ידעתי למה רש"י גם משנה מסדר הכתובים, שהרי ויקרא קודם לדברים, ולא להיפך, וגם משנה את הסדר הענייני, כי לכאורה קודם המלוה דורש ורק אחר כך הלוה נותן. ואף אם תאמר שרש"י דבק בסדר המעשה - תחילה המלוה נותן ורק אחר כך הלוה לוקח - הרי סדר הפסוקים (וגם הסדר הענייני) אינם כן. ולא בכדי לשון המשנה (בבא מציעא עה ע"ב) הוא - "ואלו עוברין בלא תעשה - המלוה והלוה" וכו'. אך באשר לצד הענייני אפשר, אולי, לומר שעצם ההסכם על תשלום הריבית הוא המהווה את העבירה על הלאו, ואז כמובן הלוה הוא העובר, אך אין זה נראה לי. (פ' כי־תצא תשנ"ה) וראה "קיצור מזרחי". לדבריו, תיבות "ואחר כך" הן טעות סופר. וצריך לומר: ובמקום אחר.