ברכת אשר על התורה, דברים כד:ה

1"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא... לא יחבֹל רחים ורכב" וגו'. מה קושר שני פסוקים אלה לפרשה (סתומה) אחת? ככל שהדבר מובן להלן (פסוקים ח-ט), כאן זה תמוה. אך יש לבדוק במקרים נוספים. (פ' כי־תצא תשנ"ג)

2כששאלתי כנ"ל את הרב עמיחי בן יעקב שי', הראה לי דברי ראב"ע על אתר, אחרי ששלום שי' אמר לי מיניה וביה, על דרך בדיחותא - שכאן מקור הדעה שתחילה ילמד תורה כדי שלא יהיה לו ריחיים על צוארו (קידושין כט ע"ב). ואולי אכן כאן מקור הביטוי "ריחיים על צוארו" ביחס לבעל ואשה. לפי פירושו של ראב"ע פשוט אין קשר, דהיינו למעשה אין הוא עצמו משיב על השאלה שהוא מעורר, אלא רק דוחה את התשובה של "המכחישים". אחר כך ראיתי את דברי "יונתן בן עוזיאל" ו"פירוש יונתן" בחומש "המאור", זו לשונו: ודרש סמיכות הפסוק דלעיל מיניה "כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו אשר לקח", דהיינו מצוות עונה, וסמיך ליה "לא יחבֹל רחים ורכב", ללמד אזהרה שלא ימנע את עונתו במעשה כשפים שלא יוכל לבא עליה כדרך אנשים, ודיברה תורה בלשון נקיה שלא יקשור הרחיים רמז לאשה, ורכב רמז לאיש וכו'. ולכאורה זה כדעת "המכחישים". ומעניין שמדבר בסוף על עונשו החמור של "קושר חתן". בימים אלו ממש התוודעתי לאמונה ישנה זו אודות כישוף החתן ונטילת כח גבורתו ביום חתונתו בשעה שעבדתי על עריכת ספרו של ידידי ד"ר גיורא פוזיילוב שי' ("יהדות בוכארה, גדוליה ומנהגיה" עמ' 614). לדבריו, מנהג יהודי בוכארה בזמן החופה היה כך: בזמן אמירת ה"קידוש", הברכות וקריאת הכתובה, עומדות או יושבות שתי נשים זקנות מאחורי הזוג ומעבירות חוט ומחט בבגדיהם של החתן והכלה, סגולה נגד "קשירת" החתן. אחרות מעבירות מחט־השחלה עם חוט בן שבעה צבעים שוב ושוב דרך הסדין הלבן הפרוס על ראש הכלה - כנגד שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. עיין שם. (פ' כי־תצא תשנ"ג)

3"כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא" וגו'. לסיכום העניין ראה רמב"ם (ספר המצוות מצוה קצא) והלכות מלכים (פרק ז). (פ' עקב תש"ס)

4רש"י ד"ה ולא יעבר עליו, דבר הצבא. ד"ה לכל דבר, שהוא צורך הצבא וכו'. כלומר לא תוטל עליו חובה או משימה מטעם הצבא. "יעבר" מוסב על הצבא ("דבר הצבא") ו"עליו" הכוונה לאיש. (פ' כי־תצא תשמ"ט, מלון רמדה־רנסנס ירושלים)

5רש"י ד"ה לכל דבר, ...אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו... מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (סוטה מד ע"א). קשה לי: למה אין רש"י מעיר הערה חשובה זו כבר למעלה (כ, ה-ח)? (פ' כי־תצא תשנ"ט)

6ויצוין שבדבריו כאן "על פי כהן" רש"י מדייק מאוד, השווה דבריו למעלה (כ, ח ד"ה ויספו השוטרים), שזה מן הדברים שהכהן מדבר והשוטרים משמיעים. (פ' כי־תצא תשס"ב)

7רש"י ד"ה יהיה לביתו, אף בשביל ביתו וכו'. מתוך שנזכר כאן לשון "ביתו", דרשו חכמים שלא רק בשביל אשה חדשה אינו יוצא לצבא במשך שנה, אלא גם בשביל ביתו החדש אינו יוצא וכן בשביל כרמו המחולל (שפדה את הפירות בשנה הרביעית ועשאם חולין להתירם באכילה, ולא הספיק לאכול מפריו). וראה מה שכתבתי למעלה (כ, ז). (פ' כי־תצא תשס"ג)

8שם. ...אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו" וכו'. כאן הסדר הגיוני, ולא כמו למעלה (כ, ה-ז), אך ראה מה שרשמתי שם בשם ממן שתח'. (פ' כי־תצא תשנ"א)

9רש"י ד"ה לביתו. ד"ה יהיה. אין כאן משום היפוך סדר ד"ה כי אם שניהם הם המשך ד"ה יהיה לביתו, כלומר הכל דיבור אחד הוא. אך תמוה בעיני, מדוע רש"י מקצר בעיקר המאמר - "...אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו" - ואינו מוסיף־משלים "ולא עלתה לו שנה". (פ' כי־תצא תשמ"ח)

10רש"י ד"ה יהיה, לרבות את כרמו. ע"כ. כלומר לא רק לגבי אשה מבחין הכתוב בין אירס לבין לקח, הראשון 'מספק מים ומזון, ומתקן את הדרכים' והשני לא, אלא הוא הדין לגבי נוטע כרם ובנה בית שגם לגביהם מבחין הכתוב בין שני השלבים - בין בנה בית וחנכו ללא חנכו, ונטע כרם וחללו ללא חללו - ואכן כך הוא במפורש ברמב"ם (הלכות מלכים ז, ט), שאנשי "השלב השני" כלל אינם יוצאים למערכה, ואילו הראשונים, יוצאים ומוחזרים. וראה בגמרא (סוטה מג ע"א) דרשות ללימוד הבדל זה. (פ' כי־תצא תשנ"ה)