ברכת אשר על התורה, דברים כה:ו

1"ולא ימחה שמו מישראל". זכורני שעמדנו פעם - היה זה בשנים תש"ב־תש"ג בערך - קבוצה של חברי קיבוץ הנוער האגודתי שבכפר סבא מסביב ל"חזון איש" זצ"ל. דובר במעשה או באמירה של אחד ממנהיגי השומר הצעיר, ומישהו מן החבורה הפליט: "ימח שמו". שאל אותו ה"חזון איש": "אילו היה מת בלא בנים, אחיו היה חייב בייבום־חליצה?". ההוא הבין את הרמז, ואני, מאז, נשמר מלהשתמש בביטוי זה לגבי יהודי. זו היתה דרכו המיוחדת של ה"חזון אי"ש" - אין מוסר או דרך ארץ, יש תמיד הלכה. (פ' כי־תצא תשס"ז) הערת ר' שמואל עמנואל שי': במאמר המקיף של הרב קלמן כהנא זצ"ל על "עמדתנו כלפי אחים תועים" כתוב בפרק ג: בקשר להתנהגות למעשה כיום כלפי רשעים וכלפי אלה אשר אינם מאמינים מצאנו דברים ברורים גם אצל גאון דורנו מרן הגאון החסיד בעל "חזון איש" זצ"ל. אך עלינו להקדים מקודם. ה"חפץ חיים" זצ"ל חיבר ספר "אהבת חסד", אשר בו הנו קובע פרטי הלכות גמילות חסד שחייב בה אדם בגופו ובממונו. בסוף ספרו זה הדפיס ה"חפץ חיים" "מרגניתא טבא" אשר עליה אומר "לרוב התועלת הנמצא בה הוצאתיה לאור לזכות הרבים". "מרגניתא טבא" זו כוללת הנהגות טובות "מאת הגאון האמיתי הצדיק המפורסם בדור שלפנינו בין חכמי ישראל לגאון תפארת ישראל וקדוש ה' בהתמדת לימודו ובמעשיו הנוראים כקש"ת מוהר"ר יהונתן זצ"ל מעיר לובטש (הנקרא בפי כל ר' יהונתן וואלינער)" - כל זה מלשונו של ה"חפץ חיים" זצ"ל. ושם בסעיף יז נאמר: "...ולהזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל... וכל שכן שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה". על דברי הגר"י מוואלין אלה מבסס ה"חזון איש" פסק הלכה. הנדון הוא אם מומר בימינו אינו זוקק ליבום. מסקנתו של ה"חזון איש" (יורה דעה סימן ב אות כח) היא שזוקק כיום. והרי מנימוקיו: "ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ממרים ג, ג) דבניהם ותלמידיהם (של הכופרים בתורה שבעל פה והתועים אחריהם) חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה... ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגהות מיימוני (הלכות דעות פרק ו) כתב, דאין רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר "אהבת חסד" כתב בשם הגר"י מוואלין שמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ודיינינן להו כאנוסין...". ע"כ. את המאמר הזה כתב הרב כהנא לכבוד ארגון "השלשלת" בהולנד לרגל עשור לקיומו, ופורסם בפעם הראשונה ב"שערים" ב־ב' בשבט תשי"ז. לאחר פטירת הרב כהנא המאמר הודפס ב"המעין" (כרך לב, ניסן תשנ"ב). הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק היה מזכיר דברי ר' יונתן אלה פעמים רבות (ראה בשיחותיו - אהבת ישראל עמ' 8, מידות עמ' 65).

2לכך יש לצרף את דברי הכרעתו של ה"חזון איש" (יורה דעה סימן ב אות טז) בנוגע לדין "מורידין ולא מעלין", שנאמר, בין השאר, לגבי מי שהוא מומר להכעיס, כלומר עובר על איסורי תורה מתוך כוונות אידיאולוגיות (גם אם אין שום יתרון באכילת אוכל לא כשר, הוא יעדיפוֹ על פני אוכל כשר), וכה דבריו: ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמשת בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. והכופרין אז הם בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת. ע"כ.