ברכת אשר על התורה, דברים לב:יא

1רש"י ד"ה על גוזליו ירחף, ...מארבע רוחות שנאמר "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש" (להלן לג, ב), "אלוה מתימן יבוא" (חבקוק ג, ג), זו רוח רביעית. ע"כ. הרי לכאורה זו רוח חמישית? (פ' האזינו תשס"ב) וראה "באר בשדה". לדבריו, רק לאחר ההופעה מכל רוחות העולם, אז "אתה מרבבות קודש" - ירד ובא אליהם ברבבות מלאכי קדשו.

2רש"י ד"ה יפרש כנפיו יקחהו, ...אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ... אמר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני וכו'. באשר למציאות, אם אמנם כך נוהג הנשר, וכדברי המכילתא יתרו, ראוי לשאול זואולוג. מכל מקום מעניין הלשון שהדרשן שם בפיו, שיש בו רגשות אבהיים, דבר שאינו שכיח אצל בעלי חיים. (פ' האזינו תשנ"ו) מששאלתי את ד"ר משה רענן שי', השיב: שאלת זיהויו של הנשר במקרא ובספרות חז"ל נחקרה רבות והעמדה הרווחת בין חלק מהחוקרים היא שקיימים בלבול והחלפה בין הנשר המקראי (vulture) ובין העיט הזהוב (eagle) כבר מתקופת המקרא. לעניות דעתי, הטענה בדבר ההחלפה במקרא איננה מבוססת, ואילו בדברי חז"ל, גם אם היתה החלפה היא לא נבעה מחוסר הכרות עם שני המינים אלא כתוצאה משתי סיבות: (א) אימוץ מטבע לשון שהייתה רווחת באותה תקופה. (ב) ציטוט פסוקים ודימויים מקראיים כפי שהם ללא התייחסות לזיהוי הספציפי של הנשר. כמקור לביסוס הטענה שהנשר במקרא הוא גם עיט הסלעים (טענה שכאמור אינני מסכים לה) יש שציטטו, בין השאר, את הפסוק: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרֹש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו". כמה חוקרים סוברים שהורים בני המין עיט הזהוב נושאים את גוזליהם על כנפיהם כדי להחזירם לקן במהלך אימוני תעופה. לאור כך שהתופעה לא נצפתה בנשרים נאלצו חוקרים אלו לקבוע שהנשר בפסוק זה מתייחס לעיט הזהוב. לדעת מנחם דור (וכך גם סובר ד"ר יוסי לשם שניהל מחקר מפורט על עיט זהוב) הדבר בלתי אפשרי. גם אם נניח שארעו מקרים כאלה הרי שמדובר בתופעה יוצאת דופן וקשה להניח שהפסוק מתייחס אליה. לדעתי, הראשון שכתב על התנהגות נשיאת הגוזלים בעיט הזהוב הוא מחבר נוצרי שעסק בפרשנות המקרא וממנו התגלגל הספור הלאה לשאר המקורות המאוחרים. ע"כ.

3ראויה לציון היא אריכות דברי רש"י בשני המקומות. (פ' האזינו תשנ"ז)

4ועוד: לשון היחיד "יקחהו" ו"ישאהו" מוסב על "גוזליו" שהוא לשון רבים, וזה טעון ביאור, אך עדיין לא מצאתי. (פ' האזינו תשס"א, קדומים) וראה ראב"ע שכתב: יקחהו - יקח כל גוזל וגוזל עד שישאהו על אברתו. ור' יהודה פליקס בספרו "טבע וארץ בתנ"ך" (עמ' 216) כתב: יש להעיר על לשון הרבים "גוזליו" והסיום ביחיד, כנראה מתוך שהנשר מגַדל בקינו רק גוזל אחד. הערת ר' זאב נוימן שי': הגרצ"י קוק העיר על לשון היחיד "יקחהו" ו"ישאהו": "את קנו".