ברכת אשר על התורה, דברים לב:ג

1רש"י ד"ה כי שם ה' אקרא, ...מכאן אמרו שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחר ברכה שבמקדש. ע"כ. יש מציינים כאן לתענית (טז ע"ב), אלא ששם אמנם ישנה ההלכה, שעל כל ברכה שאומרים במקדש צריכים השומעים ליתן להקב"ה ברכה ותהלה, אך לא דרשה מפסוקנו. והאמור במסכת יומא (לז ע"א): "תניא רבי אומר: 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו', אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה - אתם הבו גודל", אף הוא רק דומה לדברי רש"י. ובספרי על אתר דורש רבי יוסי הלכות רבות מפסוקנו, אך לא דבר הקשור לבית המקדש. (פ' האזינו תשמ"ט)

2וקצת תמוה: מדוע אין רש"י מביא כאן את דברי רב יהודה (ברכות כא ע"א) הלומד מכאן שמברכין על דברי תורה, והרי הלכה זו קרובה הרבה יותר למציאותו של רש"י, או מן ההלכות שרבי יוסי לומד מכאן, שאף בהן יש אקטואליות לימיו ולימינו, ומביא הלכה שתהיה אקטואלית רק כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן. (פ' האזינו תשמ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': יעויין ב"גור אריה". לדבריו, רש"י סובר ש"כי שם ה' אקרא" הוא דווקא שם המפורש, ועל כן הביא דווקא דרשה זו, המתייחסת לשם המפורש הנאמר בבית המקדש.

3ובלי כל קשר לנ"ל אמרתי שהנה הגמרא (ברכות כא ע"א) לומדת מפסוקנו "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר 'כי שם ה' אקרא' וגו'" ואילו הברכה האחרת מדאורייתא, ברכת המזון, היא דווקא אחרי צריכת המזון. ואכן דומה שאין "אחרי" לימוד תורה, שהרי אין לו סוף, ואילו לצריכת המזון מן הדין שיהא לה סוף. (פ' האזינו תשמ"ט)

4הוורט נחמד, אך עתה ראיתי את הירושלמי שבעל "תורה תמימה" מביא: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין לברכת התורה לאחריה מן התורה וכו', וזה מקלקל אותו, אבל לא לגמרי, כי שם (באות כט) כתב בעל "תורה תמימה": והנה בבבלי (ברכות יא ע"ב) מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה, אבל בברכה לאחריה, הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה. וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו. ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בספר תורה יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בוודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים גם כן מסודר לקרות פרשה מענין החג, ואם כן לכל אלו הקריאות יש שעה קבועה ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, מה שאין כן במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה", ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלימוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ. ודו"ק. ע"כ. (פ' האזינו תשס"ב, מתוך דברים שאמרתי בבר־המצוה של דניאל יוסף שי')