ברכת אשר על התורה, דברים ד:ד

1"ואתם הדבקים בה' אלהיכם" וגו'. ראה מה שכתבתי להלן (יא, כב). (פ' עקב תש"ס)

2בר־מצוה של שילה שלמה שי'

3בפרשתנו כמה פסוקים מרכזיים: (א) "עשרת הדברות" , שגם אבי החתן שי' קרא בבר־המצוה שלו (לפני כמה "ימים"...), ואשר יהודים טובים קוראים מדי יום לאחר תפילת שחרית.

4(ב) "שמע ישראל" , שאומרים שלוש פעמים בכל יום.

5(ג) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" , שאומרים ארבע פעמים בשבוע (לאחר זימון הכהן לעלות לתורה - בשחרית של יום שני, בשחרית של יום חמישי, בתפילת שחרית של שבת ובתפילת מנחה של שבת), ואני רגיל לפעם נוספת, ביום ראשון, לפני תחילת "שניים מקרא ואחד תרגום" (מנהג זה מוזכר בספר "שפתי חכמים" לרבי אברהם אבא הרצל, רבה של חברת מחזיקי הדת בקהילת קדש פרשבורג, על מסכת ברכות ח ע"ב, וכך נאמר שם: ודע הא דנוהגים קודם קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, אומרים פסוק "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", יש לומר משום דעל־ידי קריאה זו זוכה לחיים, שמאריכין לו ימיו ושנותיו. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': בספר "מטעמים" קריאה בספר תורה אות א, מובא טעם אחר למנהג: טעם שהקורא 'שנים מקרא ואחד תרגום' או הקורא בספר אומר תחילה "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", מפני שהקורא בתורה 'שניים מקרא ואחד תרגום' פונה את עצמו כל מחשבתו אל התורה ואין לו שום מחשבה אחרת, כי צריך לדקדק על הטעמים ועל הנקודות, ואז הוא דבוק בתורה, ועל־ידי שהוא דבוק בתורה דבוק באלהים חיים).

6אומר אפוא כמה מילים על "ואתם הדבקים", ומה גם שדומה לי שדיברתי על פסוק זה בסעודת ברית המילה של שילה, ואי"ה אשמח לדבר עליו גם בסעודת החתונה שלו, אם ה' יחננו לזכות לזה ושילֹה אמנם יזמיננו.

7הגמרא במסכת כתובות (קיא ע"ב) דורשת: "'ואתם הדבקים' וגו' - וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב (פסוק כד) 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

8כיוצא בדבר אתה אומר (להלן ל, כ) 'לאהבה את ה' אלהיך... ולדבקה בו', וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם" וכו'.

9בעל "תורה תמימה" שואל כאן שאלה פשוטה - מהי קושיית הגמרא כאן, הלא אפשר לפרש בפשטות מלשון דביקות הנפש מאהבה וחיבה יתרה, וכמו שאמר דוד (תהלים סג, ט) "דבקה נפשי אחריך". ותשובתו: מידה זו של דבקות היא היותר גדולה באהבת ה' ומסוגלת רק ליחידי סגולה ואנשי מעלה, ואי אפשר לדרוש כזאת מהמון העם, ועוד יותר - לתלות בזה חייהם וקיומם ולהתנות בזה ירושתם את הארץ כמו שכתוב בסוף פרשת עקב. על כן דרש האמורא כפי שדרש.

10זה זמן רב מטרידה אותי הקושיה: מיהו "תלמיד חכם"? מהי הגדרתו? מדברי חז"ל נראה שההגדרה נעה בין דברי רבן גמליאל על עבדו טבי "שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה" (משנה סוכה כ ע"ב), לבין דברי תוספות במסכת סוטה (כא ע"א ד"ה זה) "סתם תלמיד חכם תורתו אומנתו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה". ובכן, באיזה תלמיד חכם מדובר כאן במסכת כתובות? מדובר בשאלה שיש לה הרבה נפקא מינות למעשה, שהרי הרמב"ם פוסק כך להלכה (הלכות דעות ו, ב): "לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חיבור".

11ואף גם זאת: מתבקש היה שהגמרא תדרוש להתחבר לצדיק או לחסיד, שכן תלמיד חכם, בפשטות, זוכה בתואר זה בשל ידיעותיו הנרחבות במקצועות התורה, ולא בהכרח הוא אדם מוסרי ולא בהכרח מתקדש שם שמים על ידו.

12דומה שלשתי השאלות מצאתי תשובה בדברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה יד, יב-יג) וכך כתב לגבי דין כלי אנפוריא: "שאם יבא תלמיד חכם ויאמר, אף על פי שאינו יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לו בו טביעות עין, חייב (המוצא) להראותו לו. אם הכירו ואמר שלי הוא מחזירן. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו" - כלומר משַנה רק באותם הדברים שבהם מותר לשנות מן האמת בלא לעבור על לאו ד'לא תשקרו'.

13הרי לך שלדעתו של הרמב"ם לא די להיות תלמיד חכם, כלומר הצד האינטלקטואלי בלבד, אלא דרושה - לגבי נאמנות - תכונה נוספת, ואין לי כל ספק שאפשר להעתיק דרישה מעין זו לכל תחום שבו תידרש.

14ברכתנו, של ממן שתח' ושלי, שתגדל להיות תלמיד חכם אמיתי, אם כשיטת תוספות ואם קצת פחות מזה, אך תמיד יתקיימו אצלך כל אותן התכונות המבטיחות ששם שמים יתאהב על ידך. (פ' ואתחנן תשנ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: בירושלמי ובעקבותיו ברמב"ם בא כמה וכמה פעמים הכינוי "תלמיד חכמים" (ראה ירושלמי סוכה פ"ב, ה"ה; רמב"ם הלכות יום טוב ו, כב; הלכות אישות יד, ב; ועוד), ואולי בא ללמדנו כי תלמיד חכם הוא זה הלומד מהרבה חכמים. ע"כ. וראה נספח המוקדש לשאלת "מיהו תלמיד חכם" בסוף הספר.

15שבת חתן של נתנאל שי'

16השורש דב"ק, כמתאר את היחס שבינינו ובין הקב"ה, מופיע מספר פעמים בספר דברים, מלבד פסוקנו: "אֹתו תעבֹד ובו תדבק" (י, כ), "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (יא, כב), "ואֹתו תעבֹדו ובו תדבקון" (יג, ה), "לשמֹע בקֹלו ולדבקה בו" (ל, כ). מעניין הדבר שבספר בראשית (ב, כד) משתמש הכתוב באותו השורש בבאו לתאר את היחס הראוי בין איש לאשתו - "ודבק באשתו".

17במילים אלו פתחתי את דברי בשבת החתן של נתנאל שי' (פ' ראה תש"ס), ולאחר מכן ביקשתי לעמוד על משמעות המילה "דבק" לאור דברי חז"ל שונים.

18המקור הראשון (ספרי מט): "'ולדבקה בו' - וכי האיך אפשר לו לאדם לעלות למרום ולהדבק בו, והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אכלה הוא', ואומר 'כרסיה שביבין דינור', אלא הדבק בחכמים ובתלמידים , ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה, ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה, וכן הוא אומר 'עלית למרום שביתָ שבי' (תהלים סח, יט)".

19המקור השני (כתובות קיא ע"ב): "'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום' - וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה' (דברים ד, כד)? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר 'לאהבה את ה' אלהיך... ולדבקה בו' (דברים ל, כ), וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם" וכו'.

20המקור השלישי (סוטה יד ע"א): "ואמר רבי חמא ב"ר חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' (דברים יג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה הוא' (דברים ד, כד)? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... הקב"ה ביקר חולים... ניחם אבלים... קבר מתים" וכו'.

21כלומר עלינו להיות דבקים בתלמידי חכמים ובמידותיו של הקב"ה ומתוך כך נהיה דבקים בה' אלהינו.

22והוספתי לכבוד השבת ולכבוד החתן: באשר לעצם ההתכנסות של כולנו בשבת שמחה זו, ראיתי שמציינים כמקור למנהג את "פרקי דרבי אליעזר" (פרק יז), וכך נאמר שם: "ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים: אחת לחתנים ואחת לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה ואז היו יודעין שהוא מנודה, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך ויתן בלבך שתשמע לחברין (ויתן בלב חבריך לסלוח לך) ויקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. משנחרב בית המקדש התקינו (חכמים ז"ל) שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבין עמו על הארץ כדי שישבו ויצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומר: ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים". בנוסח קצת שונה מופיעים הדברים במסכת סופרים (יט, ט), וכך גם בטור (יו"ד סימן שצג), אך שם רק בקשר לאבל ר"ל.

23גמילות חסדים - שמעתי אומרים שאתה קצת "נגוע" בה, ומן הסתם זה ענין של גֶנים. אמא שתח' - אנו מקבלים ריקושטים של גמ"ח התרופות שלה, סבא מאיר וסבתא שרה שי' - אינם טומנים ידם בצלחת בענין זה, ממן שתח' - יש לה ברנשַה מיוחדת, אמי הי"ד - עסקה בגמ"ח בגופה ובממונה, ואֵם ממן הי"ד - שילמה את כל המחיר על מאמציה להציל ילדי ישראל במלחמה.

24ברכתי־ברכתנו, שתמשיך במידה זו יחד עם חיה שתח' בביתכם החדש, אך במידה הנכונה, שהרי זה נקרא "מידה"!

25נחזור לפסוק שהתחלנו בו: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". הרופא, רבי עובדיה ספורנו, כתב מירשם נפלא לענין זה: "ראוי שישתדל האדם לישא אשה ההוגנת לו וראויה לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו, כי לא יהיה דיבוק אמיתי בבלתי דומים, אבל יהיה בדומים בלבד, כי אז יכוונו לדעת אחת".

26חזקה עליך שהשתדלת כראוי ויהיה זה דיבוק אמיתי בדומים, וכולנו נראה מכם רוב נחת.

27לבסוף, אם יורשה לי, אבקש להזכיר כי בקהילות אשכנז נהגו לזמר פיוט מיוחד (שנתחבר על־ידי רבי אביגדור קרא) לכבוד החתן (כשהחתן עולה לקרוא בתורה) בשבת שלפני החתונה.

28במקומנו, ודומה שכך ברוב המקומות, הסתפקו בבית הראשון: "אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד אֵל. נִדְרָשׁ לְבַר לֵבָב אֲשֶׁר שׁוֹאֵל. אַך טוֹב אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. הַלֲלוּיָהּ" . כלומר הקב"ה, שהוא אחד, ממלא את הבקשות אשר שואל האדם התמים במעשיו, שהוא "בר לבב" (תהלים כד, ד), שהרי אמרו "חתן - מוחלין לו על כל עוונותיו" (ירושלמי ביכורים פ"ג, ה"ג). סוף הבית לפי תהלים (עג, א): "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב".