ברכת אשר על התורה, דברים ז:ז

1רש"י ד"ה לא מרבכם, ...ומדרשו: לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה וכו'. בימים אלו דיברתי הרבה, גם עם מחותני ר' מאיר ברכפלד שי', על עניין "האידנא" - מי רשאי לומר כן, באלו תנאים וכיוצא בזה - מתבקש לבדוק גם כאן: והאידנא. (פ' ואתחנן תשנ"ה)

2בר־מצוה של שילה שלמה שי'

3אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" וגו'. פסוק זה מלווה את היהודי במשך כל ימי חייו - מלידתו ועד מותו: כבר בברית המילה של הבן קוראים פסוק זה; כשילד מתחיל לדבר, מלמדים אותו את הפסוק "שמע ישראל" וגו' ("שולחן ערוך" יו"ד רמה, ה); בכל יום בתפילה אנו אומרים "שמע ישראל" וגו' מספר פעמים; בסוף הימים הנוראים, לאחר תפילת נעילה ביום הכיפורים, אנו מקבלים עול מלכות שמים ומכריזים יחד בקול רם "שמע ישראל" וגו'; וגם בסוף ימיו משתדל היהודי לצאת מן העולם כשהפסוק "שמע ישראל" וגו' בפיו.

4לפי "ספר החינוך" (מצוה תיז) בפסוק זה באה מצוות ייחוד ה', הנמנית בין שש המצוות התמידיות המוזכרות בהקדמה ל"ספר החינוך" ("שש מצוות חיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן, קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות...").

5מפורסמים הם דברי הרמ"א הפותח את הסעיף הראשון ב"שולחן ערוך" במילים "'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים" ומפורסמים גם דברי מרן ה"חפץ חיים" ב"באור הלכה" שם שכתב: "הרוצה לקיים 'שויתי' כראוי, יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך (אודות שש המצוות התמידיות), ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם".

6מצאנו אם כן מספיק סיבות טובות כדי לייחד את הדיבור על פסוק זה, וכך מגדיר "ספר החינוך" את המצוה - מצוות ייחוד ה' - עליה נצטווינו בפסוק: שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שיתוף, שנאמר "שמע ישראל" וגו', וזה מצוות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פירוש "שמע", כלומר, קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו - אחד הוא. ע"כ.

7הגמרא (ברכות יג ע"ב) דנה בשאלת הכוונה באמירת "קריאת שמע", וכה דבריה: תנו רבנן, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", עד כאן צריכה כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא, הלכה כרבי מאיר. (תניא, סומכוס אומר, כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב, ובדלי"ת. אמר רב אשי, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת).

8רב ירמיה הוה יתיב קמיה דרב חייא בר אבא, חזייה דהוה מאריך טובא. אמר ליה, כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת.

9ורש"י שם מבאר: ובדל"ת, ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת, לא משתמע מידי... אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה , כדמפרש לקמן. ע"כ. הרי לנו הכוונה הנדרשת באות דל"ת החותמת את הפסוק הראשון של "קריאת שמע" - "שיעשנו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה".

10(וראויים לציון דברי רש"י בד"ה עד כאן: פסוק ראשון לבדו, בעוד שתוספות אומרים שם (יג ע"א): עד בכל מאודך, ששני פסוקים אלה מדברים ביחוד ה', באהבתו וביראתו. ע"כ. ובדרך אגב אעיר, מכיוון שאין מקפידים על כך מספיק, שצריך להטעים "ואהבת" מלרע, שהרי זה ציווי, ויש מי שאומר, שהמטעים מלעיל, לא יצא ידי חובה).

11ומהי הכוונה שצריך לכוון באמירת הפסוק הראשון "שמע ישראל" וגו'?

12הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ב, א) עומד על חשיבות הכוונה, אך לא נדרש לתוכנה, וזו לשונו: הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כיון לבו יצא. ע"כ.

13מרן ב"שולחן ערוך" (אורח חיים ס, ה) העתיק את לשון הרמב"ם. ו"מגן אברהם" שם (סק"ד) מפרש: אבל כוונת הלב שישים על לבו, מה שהוא אומר, אין צריך אלא בפסוק ראשון. ע"כ. ועדיין אין הגדרה של הכוונה הדרושה.

14ערוך השולחן (או"ח סא, א) מגדיר מהי הכוונה הנדרשת, אך מתייחס ל"קריאת שמע" כולה, ולא רק לפסוק הראשון, וכך הוא כותב: צריך לקרוא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע... ויכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו מלכות שמים למסור גופו ונפשו במסירת נפש על קידוש השם, וזהו ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. ע"כ.

15לפי בעל "חיי אדם" (כלל כא, ד): קריאת שמע צריך לקרות באימה וביראה וברתת, וצריך להוציא מפיו... וקודם שיקרא, צריך לכוין שרוצה לקרות קריאת שמע כדי לקיים מצות עשה, דקיימא לן דמצוה דאורייתא צריך כוונה לצאת. ע"כ.

16וב"משנה ברורה" (סימן ס סקי"א) כתוב בקצרה: ...רק בפסוק ראשון, שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו יתברך. ע"כ.

17וההתייחסות המפורטת ביותר שמצאתי היא למרבה הפלא ב"קיצור שולחן ערוך" (יז, ג) שכתב: קודם שיתחיל, יכוין לצאת מצוות קריאת שמע שציונו הקב"ה. ובאומרו 'שמע ישראל' יכוין את הפירוש: שמע ישראל, כי ה' שהוא אלהינו, הוא ה' אחד, יחיד ומיוחד בשמים ובארץ. ע"כ.

18אפשר כמובן להוסיף עוד כהנה וכהנה, אך איני רוצה להלאות.

19והרי שאלותיי, ואדגיש מיד שתשובות אין בידי:

20(א) למה הפוסקים לא הביאו את דברי רש"י אודות הכוונה הנדרשת באות דל"ת של "אחד" (המשתמעים מן הגמרא כהלכה)?

21(ב) לפסוקנו מנסח רש"י משפט נפלא המבוסס כנראה על שתי אמירות בספרי: ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות עובדי עבודת כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם ה'" (צפניה ג, ט), ונאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

22והרי כאן שאלה כפולה: מדוע אין רש"י מפרש כך בגמרא, ולהיפך - מדוע אינו מפרש בתורה כפירושו בגמרא? ועוד: ביאורו שבכאן בוודאי היה ראוי להיקבע ככוונה מתאימה לפסוק הראשון של קריאת שמע, אבל אין מי שיציע כך. מדוע? (הערת ר' חזקי פוקס שי': על השאלה הראשונה יש להשיב: דרכו של רש"י ליישב קשיים שמתעוררים בפשוטו של מקרא. בפסוק זה מתקשה הקורא להבין מדוע ישנו איזכור כפול של שמו יתברך, לכאורה מספיק היה לומר: "ה' אלהינו אחד"? על כך משיב רש"י, שיש כאן שני עניינים נפרדים: ה' הוא אלהינו כעת, ולעתיד לבוא יהיה ה' אחד וכל הגויים יכירו בכך. הרחבת משמעות המושג 'אחד' כמורה על שליטתו יתברך על שבעת הרקיעים, על הארץ ועל ארבע רוחות השמיים אינה מיישבת קושי בפשוטו של מקרא, ומובן מדוע אין מקומה בפירוש רש"י על התורה. ובאשר לכוונה הנדרשת באמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע, ראה "ערוך השולחן" (או"ח סימן סא, ד) שציטט דברי רש"י על התורה בתור הכוונה הפשוטה שיש לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. ובנוגע לכוונה הנדרשת בשעת אמירת המילה 'אחד' הביא (שם בסעיף ג) את דברי הגמרא ורש"י עליהם).

23לחתן בר־המצוה שלנו אני רוצה לומר: תזכה ללמוד תורה הרבה ותזכה לשאול שאלות הרבה, ותדע שלא על כל שאלה תזכה לתשובה מיידית, ולעיתים אפילו לא אחר זמן רב, ודבר זה מעצם מהותו של לימוד תורה הוא. העיקר - להמשיך ללמוד, וסוף התשובה לבוא. (פ' ואתחנן תשנ"ז) הערת ר' שמואל עמנואל שי': לשאלת הכוונה הנדרשת בפסוק הראשון של קריאת שמע נדרש הרב חנן פורת בגליון "מעט מן האור" שפורסם לפני שנים אחדות (גליון תשס"ד) לקראת שבת פרשת ואתחנן, והרי מעט מן מדבריו: יכול אדם להשמיע את המילים לאזניו, ואף להבין את תכנן, מבלי להקדיש להן תשומת לב ראויה ולהפנים את משמעותן. אך אם עשה כן לא יצא ידי חובת קריאת שמע.

24זהו פשר דברי חכמים: "הקורא את 'שמע', צריך שיכוין את לבו" (ברכות יג ע"ב).

25כוונת הלב האמורה כאן, אין פירושה, כוונה לצאת ידי חובת 'מצוות קריאת שמע'. שאלת חובת הכוונה לצאת ידי חובת המצוה, הינה סוגיה נכבדה לעצמה, התלויה ועומדת במחלוקת תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים (ראה שו"ע או"ח ס, ד), ומכל מקום, נוגעת היא לכל המצוות ולא רק לקריאת שמע. אך לעומת זאת מיוחדת היא כוונת הלב הנדרשת לקריאת שמע, ולגביה נפסק לדעת הכל: "הקורא את שמע, ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא 'שמע ישראל', לא יצא ידי חובתו" (שו"ע או"ח ס, ה).

26היטיב להבהיר את ההבחנה בין שתי הכוונות, ה'משנה ברורה' שם: "כוונה זו האמורה בכאן [בקריאת שמע], איננו הכוונה האמורה בסעיף ד' (לעניין 'מצוות צריכות כוונה'), דשם הוא הכוונה לצאת ידי חובת מצוה... מה שאין כן כוונה זו [שבקריאת שמע], הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר" וכו'.

27אמנם יש לציין כי לדעת רבי עקיבא, נלמדת חובת כוונת הלב בקריאת שמע, מהביטוי הנאמר בהמשך הפרשה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום - על לבבך" (ו, ו). ומכאן לדעתו "אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה" (ברכות יג ע"א-ע"ב).

28אך הן נפסקה שם הלכה כדעת רבי מאיר, שרק פסוק ראשון של 'שמע ישראל' צריך כוונה, ועל כרחך עליך לומר, שכוונה זו המיוחדת לפסוק הראשון בלבד, מקורה במילה - 'שמע'! התובעת מן האדם לא רק להבין את המילים אלא להפנים אותם בלבו, כדברי הכתוב בישעיה (ו, י): "...ובאזניו ישמע ולבבו יבין...". עיין שם.

29דברים שנאמרו בשמחה משפחתית

30ספר דברים נקרא לפי דעה אחת במסכת עבודה זרה (כה ע"א) "ספר הישר", בגלל פסוק אחד שנמצא בפרשתנו, פסוק שהלשון 'טוב' באה בו שלוש פעמים: "ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לָך ובאת וירשתָ את הארץ הטֹבה אשר נשבע ה' לאבֹתיך".

31רש"י מבאר: "ועשית הישר והטוב - זו פשרה לפנים משורת הדין". דומה שזו גירסה לא נכונה, שכן פשרה אינה לפנים משורת הדין אלא לצד אחד, ואכן יש גירסה "פשרה ו לפנים משורת הדין". כך או כך מקורו של רש"י לא ברור.

32הרמב"ן קובע כאן עיקר גדול. לדבריו, הציווי על עשיית הישר והטוב הוא הדרכה כללית - עלינו להבין מתוך כל המצוות הנתונות, כיצד לנהוג באותן הסיטואציות שלגביהן אין בתורה דבר.

33רש"ר הירש מרחיב ומעמיק רעיון זה ומסיק כאן יסוד חשוב: כיוון שעשיית הטוב והישר נקבעת כאן כנורמה לכל מעשינו, הרי העיקרון הוא להרחיב את המצוות שבין אדם לחבירו, לאמור - עלינו להיות מכוונים במעשינו לא רק על־ידי המשפט־הדין שבתורה, אלא גם על־ידי האידיאה הכללית של ישר וטוב העולה מכלל המצוות. והוא מפרט, לא רק הגינות נדרשת כאן, כלומר שלא להשתמש במשפט כאשר היתרון שעליו אוותר הוא קטן בהרבה ביחס ליתרונו של הזולת, אלא גם 'דינא דבר מצרא' (מי שחלקת אדמתו גובלת עם חלקת אדמה אחרת העומדת למכירה, יש לו זכות קדימה לקניית אותה חלקת אדמה) וגם 'שומא הדר לעולם' (נכסי לווה ששמו בית דין לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב). כלומר הפשרה הופכת לחובה.

34ביאורו של הפסוק לפי רש"ר הירש ש הטוב בא לתאר את הישר , כלומר אל לך לעשות את הישר אלא בהתחשב בטוב הנעלה. ישר הוא המגיע על פי המשפט, בלי עוולה. הטוב הוא כל תכלית חיובית שקידומה תואם את רצון ה' - על המגיע לך על פי המשפט עליך לוותר למען תכלית טובה, נעלה יותר (הלוקח - בדין בר מצרא, ובעל החוב - בדין שומא, מוותרים על המגיע להם על פי הדין, משום רווחתו של הזולת. ובפשרה מקריב צד אחד מן המגיע על פי הדין - למען השלום).

35בפרשת ראה (יב, כח) ישנו ציווי דומה, אלא שהוא נאמר בדרך הפוכה: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך", ועל פי הדרך שבאר רש"ר הירש, הכוונה שם, ש הישר יגדיר את הטוב. ועל כן - גם הדבר הטוב כשלעצמו - עשה אותו רק בדרך הישר, שלא תקדש המטרה את האמצעים, שלא תשאף להגיע אל הטוב בדרך שאינה ישרה.

36בחרתי בפסוק זה לא רק משום שלוש פעמים 'טוב' שבו. כאשר הקימונו את ביתנו - לא חלמנו שנגיע למקום שהגענו, היינו מיעוט קטן ולא ידענו מה זו משפחה גדולה. הננו חוטאים בכך שאיננו מודים מספיק לקב"ה על השינוי שחל.

37היתה לנו התלבטות אמיתית בחינוך בנינו - האם נחנכם אל הישר והטוב, לפי סימני אברהם אבינו ע"ה - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים - או בדרך שהיא טובה לקריירה, לקידום. ב"ה הלכנו בדרך הראשונה, והיום מותר לומר, דומה שעלה בידנו.

38תפילתנו שיתקיים בכל אחד מבני המשפחה הסיפא של הפסוק - "ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטֹבה".

39חתונה של תמר ויחיאל שי'

40אחרי דברי התודה, אבקש לומר מילים מעטות לזוג - צידה לדרך, תרתי משמע, כמובן מפרשת השבוע. אקצר, ובמיוחד במילות הקישור, שהרי עליהן תיתכן ביקורת, ולא על דברי רבותינו שמהם לקוחים הדברים.

41פרשתנו פותחת בציווי: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתָם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך".

42ושואל "אור החיים" הק': המילה "והיה" - לשם מה? הרי אפשר היה גם בלעדיה "עקב תשמעון... ושמרתם - ושמר ה' אלהיך". בדומה לתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחקתי תלכו - ונתתי גשמיכם בעִתם" וגו'. אלא - אין "והיה" אלא לשון שמחה, וכפי שאמר רב שמואל בר נחמן בפתיחתא לאסתר רבה: כל מקום שנאמר "והיה" - שמחה! ("והיה כעץ שתול על פלגי מים").

43מבאר בעל "אור החיים" הק': "והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו. אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצוות ה', בין מצוות לא־תעשה בין מצוות־עשה, עליו אמר שלמה – 'ולשמחה מה זה עושה'". ע"כ.

44כלומר השומע את משפטי ה' ומקיימם - ישמח לבו ויגל כבודו, וכל שלא הגיע לזה - אין לו מקום לשמוח.

45דומים לזה דברי הגמרא במסכת שבת (ל ע"ב) כאשר היא באה ליישב דברי קהלת הסותרים זה את זה:

46ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצוה; "ולשמחה מה זֹה עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה.

47והנה היום - יום של מצוה הוא לכם. ובמיוחד לך, יחיאל, וכמאמרו הידוע של רבי אליעזר במסכת יבמות (סג ע"א), "אמר רבי אלעזר - כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם. שנאמר: 'זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם'".

48ומצוה של שמחה היא זו, שכן אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי (יבמות סב ע"ב) "כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה" (מלבד מה שהוא שרוי בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חכמה).

49וצריך לשמחה זו כדי לקיים דרשתו של רבי עקיבא (סוטה יז ע"א): "איש ואשה זכו - שכינה ביניהן". והרי "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל ע"ב).

50ושמחה זו שהיא מנת חלקו של המקיים מצוותיו היא עסק טוב, היא משתלמת - היא נושאת ריבית כי כך הבטיחו חכמינו (תנחומא תזריע ה): "אמר הקב"ה: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה".

51ברכתנו היא, שתהא שמחה זו על שמירת המצוות מנת חלקכם, ויתקיימו בכם הברכות הנאמרות בסיפא של הפסוק ובהמשך הפרשה - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך, ואהבך וברכך והרבך".

52וגם מה שכתוב לאחר מכן (ח, א) - "למען תחיון ורביתם ובאתם וירִשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם". (פ' עקב תשל"ה)

53בשבת ה"שבע ברכות" של מיכל ומתניה שי' (בשנת תשס"ג) אמרתי אותם דברים, ובשבת ה"שבע ברכות" של ליאור וציפי שי' (בשנת תשס"ד) גם הוספתי ברכה מיוחדת: שביתם לא יהיה פחות יפה מזה של יחיאל ותמר שי'.

54שוב חזרתי על הדברים בשבת ה"שבע ברכות" של נדב ורויטל שי' (בשנת תשס"ו), ושם פתחתי ואמרתי: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". עלינו להודות לה' מדי יום ביומו על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים. יעקב אבינו אומר (בראשית לב, י): "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", ואילו אני עברתי לבדי את הים הגדול, אפילו מקל לא היה לי. ומעשה שהיה כך היה:

55בשבוע שלאחר קבלתי את אישור־הכניסה לארץ ישראל, בחסדי ה', הכינותי רשימה מדויקת של כל מה שביקשתי לקחת עמי, בהתאם לתקנות שהיו בתוקף. הזמנתי ארגז גדול אצל אחת מחברות־ההובלה שעסקו בכגון דא ותיאמתי מועד עם פקיד המכס שצריך להיות נוכח בשעת אריזת הארגז. שלחו לי איזה גוי זקן שאותו הושבתי בפינת החדר עם עיתון וכמה בקבוקי־בירה, ובמשך שעות האריזה לא הפרעתי אותו, וגם הוא לא הפריע אותי. דבר זה היה חשוב לי, כי רציתי לקחת עמי גם מה שההורים לא יכלו לקחת עמהם, דהיינו הפמוטות, הגביעים, קופסת־הבשמים וכיו"ב, וגם את תכשיטי־הזהב של אמא, אותם עטפתי בצמר גפן והכנסתי בשפופרת משחת־שיניים שפתחתי מקצה (היה איסור חמור על הוצאת "מתכות אצילות" מגרמניה, ואני לא רציתי להשאיר להם דברים אלה). ארזתי את המיטה הטובה שלי (!) עם הפּוּכִים, את כל המצעים, דברים אישיים וכמובן את כל הספרים שהצטברו לי.

56הכל עבר בשלום, אך לא הסתיים בשלום. ממש באותם הימים נתפרסמה הוראת השלטונות שרכוש מהגרים חייב להיות מובל באניות גרמניות. התוצאה הייתה שהאניה שהובילה את ארגזי והייתה קרובה לארץ ביום פרוץ המלחמה, פנתה עורף, הגיעה לנמל בסרדיניה, איטליה, ושם הופצץ מאוחר יותר כל הרכוש שאוכסן שם. לא נותר דבר. המשא ומתן בדבר פיצויים נוהל על־ידי ד"ר מוזס, מי שהיה לאחר מכן מבקר־המדינה הראשון, והתמשך שנים לא מעטות. הפיצוי היה - גרושים על כל ק"ג מטען, ומכיוון שכנראה נפלה טעות ועל הניירות שנותרו היה כתוב שהארגז שלי הכיל רכוש במשקל 92 ק"ג, כנראה נטשטשה סיפרה כלשהי, יצאתי מן העסק אפילו לא בשן ועין.

57והנה עתה, הייתי ליותר מיורדי מצרים - ולא מארבע אמהות כי אם מאחת והנני מחנה אחד, בלי עין הרע ובלי עין הרע. ועל זה צריך להודות בוקר וערב, בוקר וערב.

58וגם על עניינים קטנים צריך להודות. למשל על כך שפרשת השבוע היא עקב ולא תזריע מצורע, ואפשר לומר דבר תורה כבר על המילה הראשונה בפרשה.

59אשתדל לקצר, משני טעמים: האחד - דברי חז"ל בשיר השירים רבה (ד, יא): "רבי אלעזר אומר: כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן עריבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן... ריש לקיש אמר: ...ככלה זו שעריבה על בעלה בשעת חופתה...". כמובן איני מתיימר להגיע למדרגה זו, שיהיו דברי ערבים עד כדי כך.

60והשני - ממן שתח', שמַתנה כהרגלה שני תנאים - לא להתרגש ולא להאריך.

61לא להתרגש - קשה, שהרי צריך להודות לקב"ה, כאמור, אז לפחות לא אאריך.

62וכך סיימתי: ברכתנו, שתהא שמחה זו על שמירת המצוות מנת חלקכם, ויתקיימו בכם הברכות הנאמרות בהמשך הפרשה - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך ואהבך וברכך והרבך".

63ואחר כך - "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם". ובקיצור - חיים של אורה ושמחה.

64נישואי מיכאל וחגית שי'

65והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה - אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו: חֲלָף דתקבלון ית דיניא האלֵין. כלומר יען תשמעון. וכיון שאין ודאות שישמעו וישמרו (ראה רא"ם) מבאר רש"י באופן אחר. לדבריו, בא הכתוב לומר, שאם אפילו את המצוות הקלות, שדרך האדם להיות דש בעקביו - כלומר, שבני אדם רגילים למעט בחשיבותן, וכאילו עוברים עליהן ברגליהם מבלי להשגיח בהן, אם גם אותן ישמעון לשמרן ולקיימן כראוי, אז יזכו לשכר הגדול האמור בהמשך הכתובים - "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבֹתיך". שכר זה, שהקב"ה ינהג עם ישראל במידת החסד, מורה שמידת החסד נטועה בישראל, שכן במידה שאדם מודד מודדים לו (ראה "תורה תמימה" על אתר אות יט). וכך דרשו חז"ל (ירושלמי קידושין פ"ד, ה"א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין וביישנין וגומלי חסדים", והאחרונה, גומלי חסדים, מוסמכת לפסוק זה.

66לכאורה רחמנים הם אלו המשתתפים בגורל חבריהם, כואבים את כאבם, פתוחים לזולת ונוטלים חלק בכל הקורה אותו. ביישנים - בהקשר הזה - הם לכאורה ההיפך, הם מתגברים על מצוקותיהם ועל כאבם בכוחות עצמם. ושתי המידות האלה הן תנאי ליכולת להיות גומלי חסדים , שכן מי שגורל הזולת אינו נוגע לו, וזה העוסק וטרוד בצרותיו שלו - כיצד יגמלו חסדים?

67אמא הי"ד היתה גומלת חסדים לרוב. סבתא רוז הי"ד נלקחה בידי הרשעים כשעסקה בחסד הגדול ביותר, בהצלת ילדי ישראל.

68והסבות של חגית שתח': מצד האם, כך שמעתי, ידעה היטב צדקה וחסד מהם, כאותן האמהות הטובות של הדור הקודם. ואילו על מעשי החסד של סבתא הנשקה שתיבדל לחיים טובים וארוכים אין אני צריך לעדות.

69עם ארבע סבתות כאלה לא יקשה עליכם להקים בית של חסד, חסד זה עם זו, וזו עם זה, ועם כל אדם, ואז תתקיים הברכה שבהמשך פתיחת הפרשה - "ואהבך וברכך והִרבך, וברך פרי בטנך" וגו'.

70ביתכם יהיה בית שסימני בני אברהם אבינו ע"ה יהיו ניכרים בו, וכך תתנו את חלקכם לבנין עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל סבא. כי "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג). (פ' עקב תשמ"ב)