ברכת אשר על התורה, שמות א:טו

1"...למילדת העברית". תרגום אונקלוס: "לחיתא יהודיתא". וצריך לבדוק, אימתי התחיל אונקלוס לתרגם עברי - יהודאי, השוה בראשית (יד, יג), שם מתרגם "עבראה". (פ' שמות תשנ"ז) והשוה גם לבראשית (לט, יד; מא, יב)

2והנה ביקשו שלומי ואריאל שי' לומר שלשון עברי בספר שמות לשון גנאי הוא וכי משום כך מתרגם אונקלוס "יהודאי". אך מבדיקת ט' הפרקים הראשונים שבספר יוצא שלא כן הוא. הם הסתמכו על דברי רש"י למעלה (בראשית מא, יב) "ושם אתנו נער עברי" אך אין זו ראיה. (פ' שמות תשנ"ט, בגני טל)

3ודומה שאונקלוס נוקט כדברי בראשית רבה (צח, ו): יהודה אתה יודוך אחיך... אמר רבי שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך - אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא, כמו שכתבתי להלן (ז, טז). (פ' מקץ תש"ס)

4והרי תשובתו של הרב רפאל בנימין פוזן שי': אחד מתרגומי אונקלוס הקשים הוא תרגום עִבְרִי המתורגם בספר בראשית עִבְרָאָה אבל בחומש שמות - יְהוּדִי, והדבר צריך בירור.

5מכיון שההוראה הפשוטה של עִבְרִי היא "שבא מעבר הנהר" (בראשית רבה מב, ה; רש"י בראשית יד, יג), מתבקש לתרגמו בכל מקום עִבְרָאָה. אבל אונקלוס מתרגם כך רק בספר בראשית, השווה: "לְאַבְרָם הָעִבְרִי " (יד, יג) - "לְאַבְרָם עִבְרָאָה ", "ראו הביא לנו איש עברי " (לט, יד) - "גֻּבְרָא עִבְרָאָה ", "בא אלי העבד העברי " (לט, יז) - "עַבְדָּא עִבְרָאָה ", "כי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מארץ העברים " (מ, טו) - "מֵאֲרַע עִבְרָאֵי ", "וְשָׁם אִתָּנוּ נער עברי " (מא, יב) - "עוֹלֵים עִבְרַי ", "לֶאֱכֹל את הָעִבְרִים לחם" (מג, לב) - "לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא".

6ואולם מתחילת ספר שמות עִבְרִי מתורגמת בקביעות יְהוּדִי, כבפסוקנו "לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת " - "לְחָיָתָא יְהוּדַיָתָא ", וכמוהו בפסוק הבא "בְּיַלֶּדְכֶן את הָעִבְרִיּוֹת " - "כַּד תִּהְוְיָן מְיַלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא ". וכן עוד "לא כנשים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת " (א, יט) - "לָא כִנְשַׁיָּא מִצְרַיָתָא יְהוּדַיָתָא ", "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זה" (ב, ו) - "מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי ", "אשה מינקת מן הָעִבְרִיֹּת " (ב, ז) - "מִן יְהוּדַיָתָא ", "איש מצרי מכה איש עברי " (ב, יא) - "גְּבַר מִצְרַי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדַי ", "שני אנשים עברים נִצִּים" (ב, יג) - "תְּרֵין גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצַן". גם כל כינויי ה' "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים " או "אלהי הָעִבְרִים " (ג, יח; ה, ג; ז, טז; ט, א, יג; י, ג) מתורגמים "אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי " במקום "אֱלָהָא דְּעִבְרָאֵי", כמתבקש.

7כל ההצעות שנאמרו בביאור השינוי קשות. לדעת "לחם ושמלה" נמנע מלתרגם בספר שמות עִבְרָאֵי "שהיה נשמע כאילו גזר פרעה כנגד כל יושבי עבר הנהר" ולכן תרגם יְהוּדָאֵי. והביאור תמוה: מכיון שהתואר "יהודים" ניתן לאומתנו רק אלף שנה לאחר שיעבוד מצרים, נמצא שתרגום יְהוּדָאֵי הוא אנכרוניסטי (אינו מתאים לתקופה). ונשאלת השאלה, מה ראה אונקלוס להשתמש במונח שאינו שייך כלל לתקופת התורה?

8מאותו הטעם יש לדחות את ביאורו המדרשי של "נפש הגר": לדעתו בתרגום אונקלוס נרמזה דרשת חז"ל (בראשית רבה צח, ו) לפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מח, ח) ועל פיה אנו עתידים להקרא "יהודים" ("יהודה אתה יודוך אחיך - אמר ר' שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך. אין אדם אומר: ראובני אֲנָא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא"). והואיל ודרשתם נסמכה לברכת יעקב שבסוף ספר בראשית, לכן, כרמז לדרשתם, תרגם יְהוּדָאֵי החל מחומש שמות. ואולם מלבד שתרגום אונקלוס אינו נוטה לכלול מדרשים בתרגומו, עדיין יקשה השימוש האנכרוניסטי במונח יְהוּדָאֵי שאינו מתאים לתקופה.

9עוד יותר קשה הצעת "נתינה לגר": התרגום הקבוע הוא עִבְרָאָה אבל משנקראו בשם חדש "בני ישראל" ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", בראשית לב, לג) לא יכול לתרגם עוד כך "כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה שגם הם מעבר הנהר". וכבר העירו כנגדו שגם לאחר אותו פסוק המשיך לתרגם "עבראי" עד סוף חומש בראשית ("תורה שלמה" כאן אות קנו).

10לכן נראה שתרגום "יהודי" בחומש שמות הוא מטעם שונה: החל מכיבושי אשור, בעת גלות עשרת השבטים, משחדרה הארמית לארץ ישראל, שמה של פַּחֲוַת יהודה הוסב לשם רשמי ארמי יְהוּד ומעתה ואילך מכונים תושביה יְהוּדִים. שם זה נשתמר אצל הבבלים כגון "מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד" (דניאל ב, כה) ואחריהם גם בימי שלטון פרס כגון "דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם" (עזרא ה, א). גם שפת הדיבור העברית הפכה מעתה ל"יהודית", כמפורש בכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים... אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב' יח, כו).

11והנה כבר מן הכתוב עולה שמשעה שפשט הכינוי יְהוּדִים בפי הגויים, נתלווה לו צליל אנטישמי מובהק והוא נאמר בפיהם לגנאי. כך בפי סנבלט השומרוני "וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים... וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים" (נחמיה ג, לג-לד), ושוב אצל המן הרשע "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (אסתר ה, יג). וכן בשלהי ימי בית שני אצל הרומאים כגון "קא מחייכו בי יהודאי" (תענית כא ע"א), "מרדו בך יהודאי" (גיטין נו ע"א) וכן הוא עד ימינו אלה: Jew, ז'יד, יוּדֶה, הם ביטויי גנאי בפי הגויים.

12ומכיון שתואר יהודים מבטא במיוחד את שנאת הגויים לישראל, לא רחוק לומר שאונקלוס נקט במתכוון "יהודי" בפרשיות שיעבוד מצרים, כדי ללמד לבני דורו שמאבק פרעה ב"עם בני ישראל" (פסוק ט) מקביל לאנטישמיות כנגד "יהודים" המוכרת להם היטב. רוצה לומר, אף על פי שאונקלוס מתרגם בדרך כלל במונחים המתאימים לתקופת המקרא, כאן תרגם במונח שנתחדש הרבה יותר מאוחר משום שהובן היטב לקוראיו. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)

13רש"י ד"ה למילדת, ...אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר, ...כן מוליד ומילד. ע"כ. וקצת קשה שהרי דוגמאותיו של רש"י הן מן הבניינים קל ופיעל, בעוד אשר כאן מדובר בהפעיל ופיעל. (פ' שמות תשנ"א)

14רש"י ד"ה פועה, זו מרים וכו'. וקצת קשה לי, כלום ההפרש בגיל בין משה רבנו ע"ה ובין מרים היה כה גדול, שמרים כבר יכלה להיות מילדת קודם לידת משה?! וראה הערת "נחלת יעקב" - מובאת בהערה 49 לרש"י (ב, ח) בחומש "תורת חיים" - שאכן היתה קטנה, בת חמש שנים. (פ' שמות תשנ"ב) וראה "עץ יוסף" על שמות רבה (א, יג) שכתב: הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה מה שתצוה לה אמה לעשות, ולכך לא היתה צריכה להיות זקנה. ע"כ. ובסוטה דף יא ע"ב באמת יש מאן דאמר אחר הסובר שלא יתכן שמרים, שהיתה באותה העת בת חמש שנים בלבד היתה מילדת, אלא על כרחך המילדות היו יוכבד ואלישבע אשת אהרן (כלה וחמותה), שהרי אלישבע היא האשה היחידה שחיה באותו הדור (מלבד יוכבד ומרים) ומוזכרת בתורה. ועל מאן דאמר זה כתב ה"עץ יוסף" שם: ואף־על־פי שלא היה [אהרן] גדול מג' שנה, אפשר שהיתה [אלישבע] בת כמה שנים והיתה מילדת ואחר כך כשנתגדל אהרן, נשאה לאשה. והא דאמר כלה וחמותה משום דלבסוף נעשית כלתה. ע"כ.

15ועל אף גילה הצעיר, היא זו ששכנעה את אביה עמרם להחזיר את אשתו (להלן ב, יא). (פ' שמות תשנ"ד)

16שאלה אחרת היא, מה עניין יש לזהות את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים. (פ' שמות תשס"ה) וראה מהרש"א בחידושי אגדות למסכת סוטה (דף יא ע"ב), שהביא דברי הרא"ם שיתכן שהיתה קבלה בידי חז"ל, והוסיף שיתכן שלמדו זאת חז"ל מלשון הפסוק "אשר שם האחת... ושם השנית...". דרכה של התורה להזכיר תחילה קיומם של המדוברים ואחר כך לציין מי הם, כמו "ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג" (בראשית י, כה), וכיון שבפסוקנו לא מוזכר כלל שהיו שתי מילדות, אלא מיד מופיעים שמותיהן - "אשר שם האחת שפרה...", לכן דרשו "אשר שם האחת" - היא הידועה בשמה במקום אחר. וכן "שם השנית" - הידועה כבר. וכיון שלא נזכרו בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו - יוכבד מרים ואלישבע, על כרחנו מדובר בשתיים מהן, ונחלקו רב ושמואל שם בגמרא מי מביניהן היו המילדות.

17שם. ...כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. ד"ה פועה, לשון צעקה, כמו (ישעיה מה, יד) כיולדה אפעה. ע"כ. וקשה לי שהראיה מן הנביא אינה ראיה לרישא, שהרי לא בצעקה מפייסים את התינוק, ובוודאי לא בצעקות יולדת! נראה הדבר כאילו רש"י בדיבור זה סותר מה שפירש בדיבור הקודם. (פ' שמות תשנ"ט) ובאמת דברי רש"י אלו הם שתי הדעות שבגמרא (סוטה יא ע"ב): פועה זו מרים. ולמה נקרא שמה פועה? לפי שהיתה פועה לולד. דבר אחר: פועה, שהיתה פועה (צועקת) ברוח הקודש ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".