ברכת אשר על התורה, שמות כא:ל

1רש"י ד"ה אם כפר יושת עליו, "אם" זה אינו תלוי, והרי הוא כמו "אם כסף תלוה" (כב, כד) וכו'. וקשה לי, למה אין רש"י מונה את פסוקנו ("אם כפר יושת עליו") למעלה (כ, כב ד"ה ואם מזבח אדמה), יחד עם שלושת המקומות בהם נאמר "אם" ומשמעותו חובה, כלומר למה אין מונה אותו רבי ישמעאל במכילתא. (פ' משפטים תשמ"ח)

2ואחר ראיתי תשובת רא"ם לשאלה זו ב"שפתי חכמים" (אות צ), ועיקרה - כאן המציאות אינה הכרחית, כלומר המצוה לנהוג כאמור כאן היא כאשר יקרה מקרה מסוים, ואילו ביתר המקרים - מזבח (שמות כ, כב), הלוואה (שמות כב, כד) ומנחת ביכורים (ויקרא ב, יד), אכן ישנה מצוה חיובית להביא לקיום הדברים. (פ' משפטים תשמ"ט)

3וראה "שפתי חכמים" בספר ויקרא (ב, יד - אות ע) השואל מלשון "ואם יהיה היבל" וגו' (במדבר לו, ד) ומשיב מה שמשיב, ולכאורה אפשר להשיב גם שם תירוצו של רא"ם הנ"ל. (פ' משפטים תשמ"ט)

4רש"י ד"ה ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, דמי מזיק (מכילתא). רש"י נקט כאן כדברי המכילתא שהביאה מחלוקתם של רבי ישמעאל בן אלישע ורבי עקיבא, אבל בבבלי (בבא קמא כז ע"א ושם מ ע"א) החולקים הם רבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה ורבנן. וראה "גור אריה" שמה שנקט רש"י כמכילתא הוא מפני שמפשוטו של מקרא נשמע שבעל השור משלם דמי עצמו (דמי מזיק), שכן הוא זה שהתחייב מיתה ("ובעל השור יומת"), והלכה כרבי עקיבא מחבירו (עירובין מו ע"ב), אבל בבבלי, נפסקה הלכה כרבנן, שמשלם דמי ניזק. רש"י אם־כן העדיף את דברי המכילתא המסייעים לפשוטו של מקרא. ולעצם המחלוקת - לפי רבי ישמעאל, בעל השור נותן ליורשי המת דמי שוויו של אביהם שהומת, ובזה באה כפרה לבעל השור על שהמית אדם (ראה רש"י בבא קמא מ ע"א), ולפי רבי עקיבא, בעל השור נותן ליורשי המת דמי שוויו שלו עצמו (כמה ששווה להמכר לעבד), כי עליו לכפר על עצמו, מאחר שנתחייב מיתה בידי שמיים. ולכאורה שיטת רבי ישמעאל קשה הן מבחינה עניינית הן מבחינת הלשון. מבחינת הענין - מאחר שתשלום הכופר בא לכפר על נפשו של בעל השור, מדוע נאמר שסכום הכופר נקבע לפי שווי ההרוג? ומבחינת הלשון - הרי ברישא מדובר במזיק - "עליו", ועל כן מוסב הכינוי "נפשו" עליו ולא על הניזק, ובדומה לאמור להלן (לד) "והמת יהיה לו" - לניזק, ושם אין מחלוקת. ומכל מקום יש ללמוד מכאן חשיבותו של ביאור אות הכינוי, על מי היא מוסבת וכך בהרבה מקראות. (פ' משפטים תשמ"ט) וראה דברי הגמרא (בבא קמא מ ע"א ומכות ב ע"ב) המביאה לימוד של גזירה שווה כסיוע לדברי האומר ששמים בדמי הניזק - נאמרה "השתה" למעלה ונאמרה "השתה" למטה - בכתוב המלמד על חיוב תשלום כופר בשור מועד שהרג את הנפש, נאמר "אם כפר יושת עליו" (כא, ל), וקודם לכן, בעניין תשלום דמי ולדות בנוגף אשה הרה נאמר: "כאשר ישית עליו". וכפי שבדמי ולדות נקבע התשלום לפי שווי הניזק (העוברים שמתו), כך גם בשור המועד.

5ולכאורה יש למצוא תשובה לשאלה כללית, למה הכתוב מדבר בלשון שאפשר לפרשה לכאן ולכאן, כגון הכא - לניזק או למזיק, ומשאיר אפוא מקום לספקות, במקום להבהיר הדברים. (פ' משפטים תשנ"ד) וראה "ספר החינוך" (מצוה עז) שכתב: וענין זה מכח חכמת התורה, שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, זהו שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה יג, טז) "שבעים פנים יש לתורה", ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה, בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה, יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה ויבינו בה כל הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות, ומסר להם הפירוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו. ולא נתנה במלות רחבות יותר לפי שכל מלותיה גזורות ומחויבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצוותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גודל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה, שאמרו עליה (בראשית רבה א, א) שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם. ע"כ. ובספר "מלמד התלמידים" לרבי יעקב אנטולי, תלמידו וחתנו של המתרגם הנודע רבי שמואל אבן תיבון (פרשת ואתחנן) כתב: והכלל הגדול: שידיעת כל המצוות תלויה בתורה שבעל פה, ועליה סמך משה רבנו ע"ה בקצורו בתורה שבכתב. הלא תראה שהוא היה מאריך מאוד בספורי התורה להחזיק באמתתם ולהראות החבוב בכל דרכי השם. אבל במצוות היה מקצר בתכלית הקצור, מדעתו מעלת הדבר הנאמר פה אל פה על הדבר שנכתב בספר, לפי שדבר הנכתב תפול המחלוקת כפי דעות הקוראים, כמו שאמרו "שבעים פנים לתורה", כפי מספר הלשונות. וכבר תעו רבים והתעו אחרים בדברי משה רבנו ובדברי שאר הנביאים, ואל זה העניין היתה הכוונה בקצור דברים במצוות עד שבאו קצת מצוות בדרך הרמז, כדי שיקבלו האמת איש מפי איש ולא נסתפק בדברי הקבלה.