ברכת אשר על התורה, שמות כג:ב

1"לא תהיה אחרי רבים לרעת, ולא תענה על רב לנטת, אחרי רבים להטת". שלושה פירושים יש כאן ברש"י: לפי חז"ל (סנהדרין פ"א מ"ו) - הפסוק מדבר בדיינים הדנים דיני נפשות, ומספר דינים נאמרו בהם: (א) "לא תהיה אחרי רבים לרעת" - אין להכריע דין מיתה ברוב של דיין אחד. (ב) "ולא תענה על רב לנטת" - אין לחלוק על הגדול מבין הדיינים. (ג) "אחרי רבים להטת" - כשיש רוב של שניים שמחייבים, ניתן לחייב מיתה על פיהם. לפי אונקלוס - "ולא תענה על רב לנטת" פירושו - אם יש רוב של דיינים שהביעו דעתם בכיוון אחד ולדעתו הם טועים, עליו להביע דעתו ולא ימשוך ידיו מן הדין. ולפי רש"י - (א) "לא תהיה אחרי רבים לרעת" - אין לקבל דעת הרבים כשמטים הדין. (ב) "ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת" - אם יישאל דיין בדבר אותו ריב שהיטוהו, לא ימשך אחריהם להטותו. (פ' משפטים תשנ"ז)

2רש"י ד"ה אחרי רבים להטת, ...ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין וכו'. וכן בד"ה הראשון שבפסוק. וקשה לי אם אמנם אין הימנעות אצל דייני הסנהדרין - והסברא היא שאין, כי כיצד יאמר שופט שאינו יודע או שאינו רוצה להחליט - כי אז לא קיימת אפשרות של רוב של שנים (מן הבחינה האריתמטית). (פ' משפטים תשמ"ו)

3ומשעיינתי יותר ראיתי שמשנה מפורשת היא בסנהדרין (פ"ה מ"ה), שכאשר אחד אומר "איני יודע" - יוסיפו הדיינים - ומוסיפים שניים, שניים, עד שבעים ואחד, וזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו. והנה לפי זה יוצא שאפשר גם בית־דין שקול, ואכן כך מבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין ט, ב): אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב, הרי זה זכאי. ע"כ. וכאשר ממשיכים להוסיף שנים, שנים, אפשר כמובן שוב להגיע לבית דין שאינו שקול. (פ' משפטים תשנ"ו) וראה יד רמ"ה (סנהדרין מב ע"א ד"ה מתני' מצאו) שאף שאפשר היה להוסיף אחד בלבד, יש צורך בשניים כי צריך שיעור של הטייה לטובה והטייה לרעה, שכן הדין מוכרע על־פי תוספת זו, ושיעור הטייה לרעה הוא בשני דיינים. אבל הר"ן (שם ד"ה מתניתין) מסיק שאם אפשר להוסיף אחד בלבד (כגון שיש כבר רוב, ורק אחד אומר איני יודע), אכן מסתפקים בהוספת אחד (והמשנה כתבה שניים בגלל האופנים הראשונים שברישא ולא על המקרה בו עשרים ושניים מזכים או מחייבים ואחד אומר איני יודע).