ברכת אשר על התורה, שמות לג:ג

1כי לא אעלה בקרבך. אונקלוס מתרגם: ארי לא אסליק שכינתי מבינך (כי לא אסלק שכינתי מבינך). לכאורה התרגום הוא היפוכו של הפשט. ר' רפאל בנימין פוזן שי' כתב על זה וישלח לי, כך הבטיח. (פ' כי תשא תשנ"ט, תשס"ו)

2והרי מכתבו של הרב פוזן: זהו אחד מתרגומי אונקלוס הקשים: ה' אומר "כי לא אעלה בקרבך" במשמע לא אַשְׁרֶה שכינתי בתוככם. ומכיון שנאמרה כאן הסתרת פנים היה לו לתרגם "לא אעלה בקרבך" בלשון "אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ" כתרגום "והסתרתי פני מהם" (דברים לא, יז) - "וַאֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִנְּהוֹן". אבל הוא תרגם "כי לא אעלה בקרבך" - "אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ", הפך הפשט! וכן העיר יא"ר, קדמון מפרשיו: "הוא נגד פשט הכתוב ולא כן כתב רש"י". מחמת קושי זה כתב "שדה ארם" כי "מלת לָא [אֲסַלֵּיק] נוספה בלי ספק על־ידי מעתיק הדיוט אשר רצה לדמות הארמי לעברי שכתוב בו לֹא" ולדעתו צריך לגרוס "אֲרֵי אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ".

3אבל מכיון שבכל הנוסחים מתורגם "לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי", ניסו שניים ממפרשי אונקלוס להציע תשובה אחרת: לדעת "נפש הגר" הוקשה לאונקלוס לשון "לא אעלה בקרבך", שהרי שכינה היא בעליונים, אלא שבשעת רצון הקב"ה משרה שכינתו גם בתחתונים. ואם כן כאן שבא לשלול השראת שכינתו בקרב העם, היה לו לומר "לא ארד בקרבך"?

4בדומה כתב גם "לחם ושמלה": מכיון שהשראת שכינה מתוארת כירידה כגון " וירדתי ודברתי עמך שם" (במדבר יא, יז), " וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ), אם כן כשהקב"ה מאיים שלא ישכון בקרב העם, היה לו לומר "לא ארד בקרבך" ומהו לשון "לא אעלה בקרבך"?

5לדעתם, קושי זה גרם לאונקלוס לפרש "לא אעלה ב קרבך" כבשורת נחמה במשמע "לא אעלה מ קרבך"; שכינתי אכן תהיה שרויה ביניכם. (ומצינו בי"ת במקום מ"ם במקרים נוספים כמו "והנותר ב בשר ו ב לחם באש תשרפו" - ויקרא ח, לב, שמשמעו "מן הבשר ומן הלחם", וכן " ב קדשים לא יאכל" - שם כב, ד).

6ואולם הצעתם קשה משני טעמים: ראשית, אונקלוס מתרגם גם באלה בבי"ת "וּדְיִשְׁתְּאַר בְּ בִסְרָא וּ בְ לַחְמָא", ולא "וּדְיִשְׁתְּאַר מִ בִּסְרָא וּ מִ לַּחְמָא". שנית, אם אכן נתבשרו ששכינה תהיה בתוכם, יקשה ההמשך "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (ד), והרי לפי אונקלוס אין כאן "דבר רע" אלא בשורת נחמה?

7והנה כבר הבחין רבי יצחק עראמה (עקדת יצחק, פרשת ויגש, שער לא) בין שימושי "מימרא" או "שכינתא" בתרגום אונקלוס: שני התארים מציינים את השגחת ה' אלא שלעומת "מימרא" הנאמר ביחס לאדם מסוים או לרגע נתון, "שכינתא" נאמר על ההשגחה המתמדת. לדוגמא, אצל יעקב (אדם מסוים), תרגם "והנה אנכי עמך" (בראשית כח, טו) - "וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ", אבל את הפסוק "היש ה' בקרבנו" (שמות יז, ז) המדבר על ההשגחה המתמדת, תרגם - "הַאִית שְׁכִינְתָא דַּה' בֵּינַנָא".

8השגחה מתמדת זו, יש והיא ניכרת לכל, כגון "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) "וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי בֵּינֵיהוֹן", אבל כשהחטא גורם, יש שהיא מסולקת חלילה, כגון "והסתרתי פני מהם" (דברים לא, יז) - "וַאֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִנְּהוֹן".

9והנה פסוקנו מנמק את שנאמר לפניו "ושלחתי לפניך מלאך" (פסוק ב); מפני מה ישלח ה' מלאך? משום שה' בכבודו ובעצמו לא יעלה - "לא אעלה בקרבך". מה טעם? שכן "עם קְשֵׁה עֹרֶף אתה, פן אֲכֶלְךָ בדרך" - אם ה' יעלה בקרבם, יש חשש שמא יכלם בדרך.

10בהודעה זו טמונות שתי כוונות: האחת טובה, שהקב"ה ימשיך ללוות אותם באמצעות מלאך, ככתוב "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך... כי שמי בקרבו " (שמות כג, כ-כא) - "הָא אֲנָא שָׁלַח מַלְאֲכָא קֳדָמָךְ... אֲרֵי בִשְׁמִי מֵימְרֵיהּ ". והשניה רעה, שהם עצמם אינם ראויים להשראת שכינה בקרבם. ומכיון שבשורה זו נתקבלה אצל העם בצער, ככתוב "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו" (ד), חזר הקב"ה ופירש שכוונתו לטובה, שאם הוא עצמו ילך בתוכם, והם עם קשה עורף - עלולים בנקל לחטוא, ואז "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (ה).

11נמצא שלשון "אעלה בקרבך" היא בשורת פורענות ועל פי זה " לא אעלה בקרבך" היא בשורה טובה.

12אונקלוס בקש לפתור לטובה, ולכן פירש על־פי הכוונה הראשונה: בדברי ה' נאמר שהמלאך אשר "שמי בקרבו" יעלה עמכם, וזהו שהטעים "אֲרֵי לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ". מטעם זה הוצרך לחזור ולפרש שזו טובה היא, שאם לא כן "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" (פסוק ה) - "שָׁעָה חֲדָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵינָךְ". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)