ברכת אשר על התורה, שמות ו:כח

1רש"י ד"ה ויהי ביום דבר וגו', מחובר למקרא שלאחריו. ע"כ. ואכן אי־אפשר לפרש באופן אחר, וכפי שמכריח בעל "שפתי חכמים" (אות ל). אך קשה, למה אפוא כאן פרשה סתומה? ולגופו קשה, מהו המיוחד שבאותו היום? רק מעטים מאוד הם הפסוקים שבהם נאמר "ביום" בלא לציין את עניינו המיוחד של יום זה. (פ' וארא תשמ"ז) וראה דרשת חז"ל בויקרא רבה (א, יג), שם נאמר: מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם וכו' אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה... אבל נביאי ישראל ביום, שנאמר: "והוא ישב פתח האהל כחם היום" (בראשית יח, א), "ויהי ביום דבר ה' אל משה" וכו'.

2לענין הפרשה הסתומה העיר ראב"ע: אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן (סימן של פרשה סתומה כאן), כי דעתו רחבה מדעתנו. ע"כ. וראה אצל רד"צ הופמן, בכתב יד המתורגם ואשר אי"ה יראה אור. (פ' וארא תש"ן) ב"ה ראה אור בניסן תש"ע, וכך נאמר שם (עמ' עח): תמוה, שהענין מופסק פעמיים, פעם על־ידי סימן פרשה סתומה ופעם על־ידי סימן פרשה פתוחה, אך ראינו הפסק בין משפט־הרישא ומשפט־הסיפא על־ידי פרשה במקומות נוספים (השוה במדבר כו, א; דברים ב, יז). ושם בעמ' ריז כתב: ובדרך אגב גם יצויין שאין כל הכרח למצוא טעם לפתוחות, שהרי אנו מוצאים בתורה פתוחות וסתומות רבות, שקשה למצוא להן טעם, אם אמנם יוצאים מן ההנחה שפתוחה היא סימן־הפרדה גדול מסתומה. וכך העיר ר' חזקי פוקס שי': יעויין במאמרו המאלף של מנחם כהן ב"מבוא למהדורת הכתר", בסוף כרך יהושע־שופטים של מקראות גדולות הכתר, שם (בעמ' 50) הוא מוכיח שבניגוד למסורה הבבלית שעשתה רשימות מפורטות בנוגע לפרשיות הפתוחות והסתומות, המסורה הטבריינית מעולם לא ראתה בחלוקת הפרשיות דבר מחייב. הרמב"ם פסק להלכה (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח, ד), את רשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שהוא מצא בכתר ארם צובא, שהוגה ונוקד בידי חותם המסורה הטבריינית רבי אהרן בן אשר, ומחמת פסקו נתפשטו ספרי התורה הנכתבים על־פיו (בשינויים קלים). אמנם, מכיון שכאמור לעיל, רבי אהרן בן אשר לא הגיה כלל את הפרשיות, מפני שהיה חבר במסורה הטבריינית שלא ראתה בזה דבר מחייב, צריך עיון אם יש בכלל מקום לכל השאלות הללו לגבי הפרשיות הפתוחות והסתומות.

3וב"דעת מקרא" על אתר מעיר ר' עמוס חכם (הערה 25), שיתכן שזאת שיטת חלוקת הפסקאות - לתת רווח לפני "וידבר ה'", ואפילו באמצע הענין, ואפילו באמצע הפסוק (השוה במדבר כו, א; דברים ב, טז-יז; מלכים א' יג, כ; יהושע ד, א; שם ו, א ועוד). (פ' וארא תשנ"ה)

4ולמה קבעו כאן "שלישי", כלומר חיזוק ההפסקה? (פ' וארא תשנ"ב) הערת ר' חזקי פוקס שי': בסוף ספר "מנהגים דק"ק וורמיישא" של ר' יוזפא שמש ח"ב, מופיעה רשימת העליות שנהגו בהן בוורמיישא, ושם בעמ' קצח, מבואר שאכן לא נהגו בוורמייזא להפסיק כאן, אלא המשיכו "שני" עד סוף "שלישי" שלנו, ו"שלישי" סיימו בפרק ז, פסוק יג. וראה מאמרו של ר' יעקב שמואל שפיגל "הפסקות בקריאת התורה" (בספרו "פתחי תפילה ומועד" עמ' 137) שם הביא דברי האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים) בספרו "תפילת דוד" שכתב: דאבה לבי מאוד ברשימת הקרואים, שבכמה מקומות אינם במקום הראוי להפסיק, ומפסיקין ופוסקים באמצע הדברים, במקום שיכולים לעמוד גם בסוף הענין, וכבר האיר עינינו רבנו הגר"א (כמובא בשמו במעשה רב סי' קלב) כי דעתו היא לפסוק היכא דסליק ענינא, ואם התירו מטעם זה שלא לקרות רק ט פסוקים בפורים משום דשם סליק ענינא, כל שכן באופן שנוכל לתקן ליופי העניין ועלויה עלייא שצריכים אנו לנהוג כן. ולכן הנהגתי בביתי, שלא כנרשם בסידורים מקום שפוסקים, וכן הוא מנהגי בעזה"י לקרוא ב' וה' ומנחת שבת, ואתייחד להלן מדור ומאמר בפני עצמו לעניני קריאת התורה וכל אביזרייהו. ע"כ. ובהמשך שם העיר: הואיל והמדפיסים לא הדפיסו את החלוקות שהוצעו על־ידי החכמים, נותרה החלוקה הקודמת בעינה, ולא נודעה לרבים. בעל קריאה בימינו הרוצה להפסיק במקום שקבעו החכמים, עתיד ליתן את הדין לפני ציבור המתפללים, שאין להם אלא החלוקה הנדפסת, הנחשבת בעיניהם כחלוקה מסיני, והם לא יהינו לסטות ממנה ימין ושמאל. ושם בעמ' 155 מסכם ואומר, כי קיימות שתי שיטות עיקריות בקביעת מקום ההפסקות: (א) הפסקה בדבר טוב. (ב) הפסקה בפרשות פתוחות או סתומות. הדרישה להפסיק בדבר טוב מפורשת בתלמוד הירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז), ובבבלי היא נזכרת בצורה כללית יותר (ברכות לא ע"א). הדרישה להפסיק בפרשות מובאת על ידי האחרונים המדייקים זאת מדברי התלמוד. נראה שההקפדה לסיים בדבר טוב היא המכרעת, הגם שמצאנו מספר סדרים המפסיקים בדבר שאינו טוב (שמות טז, ד; ויקרא טו, כה; יז, טז; סוף פרשת קדושים; במדבר יא, טו; סוף פרשת בלק ועוד). אפשר שיש לברר מה ההגדרה של "טוב", ודומה שהעניין צריך בירור. ושם בעמ' 150-148 עמד על מקומות רבים בהם באה הפסקה בדבר שאינו טוב. עיי"ש.