ברכת אשר על התורה, בראשית יח:טו

1"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי" וגו'. בשני הפסוקים הקודמים יש משום פניה של ה' אל אברהם, ועל כן קשה, על־פי מה מתערבת כאן שרה ומשיבה. ואם ידעה מכוח רוח הקודש, כיצד זה לא ידעה שה' יודע הכל ואין כל טעם בהכחשה, ולוא מתוך יראה. ואולי משום כך מפרש רשב"ם: ויאמר ה' - המלאך הגדול שבהם. ומכל מקום, נראה שנשארה בהכחשתה, וזה בוודאי קשה גם לפי רשב"ם. (פ' וירא תשמ"ט)

2ובאשר לשאלה, כיצד יכולה שרה אמנו ע"ה להכחיש, ולוא מפני היראה, והרי אכן כתוב "ותצחק שרה" (יב), ואפשר אולי להשיב בהבחנה שרש"י מביא למעלה (יז, יז ד"ה ויפל אברהם וגו'), כלומר שרה מודה בעובדה שצחקה, אך רומזת שהיה זה צחוק של שמחה. ברם, אז צריך לפרש את המשכו של פס' יב לא כלשון בתמיה, כפי שרגילים, כי אם כמעין הכרזה של שמחה, וכמובן לא כדברי תנחומא המובאים שם ברש"י ד"ה בקרבה. (פ' וירא תש"ן)

3ומכל מקום, לבסוף בוודאי היה צחוק של שמחה, שהרי שרה אמרה: "צחק עשה לי אלהים" (כא, ו), וגם הסיפא שם מתפרש כך, ראה רש"י על אתר. (פ' וירא תש"ן)

4אולי ביקשה שרה אמנו לומר, צחוק שלי לא היה צחוק של אי־אמון ושל מרד בהקב"ה, אבל היה מוסב על דבריהם של הערבים הללו, ואמרה כך, כי יראה שצחוקה לא התפרש נכון. שאם לא תאמר כן, קשה לפרש, כיצד זה הכחישה. (פ' וירא תשס"ד)

5"...וישקפו על פני סדם" וגו'. הפסוקים יז-יט הם ההקדמה לדיאלוג שבין ה' לאברהם אבינו - פסוקים כ-לב, ועל כן אין מקומו של פס' טז כאן, שהרי עדיין כלל לא דובר ברעת אנשי סדום. לכל המוקדם מקומו אחרי פס' כא, ובעצם ההשקפה לרעה מקומה רק אחרי ההכרעה באשר לגורל סדום, דהיינו אחרי תפילת אברהם - פס' לב (או אפי' אחרי פס' לג). (פ' וירא תש"ס)

6רש"י ד"ה וישקיפו, כל השקפה (שבמקרא) לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך וכו'. והנה בדקתי - בעקבות העדר הערה כזו להלן (כו, ח) - בעזרת הקונקורדנציה, ומסתבר שמתוך כ"ב פעמים ששורש זה מופיע במקרא, עוד שתיים הם בהחלט לחיוב (תהלים פה, יב ושיר השירים ו, י), תשעה הם לכאורה לגמרי ניוטרליים, אחד (איכה ג, נ) לא ברור לי, ורק שמונה נוספים אפשר לפרש לרעה. וייתכן שבשל כך לא הכל גורסים "שבמקרא" (ראה ר' אברהם ברלינר שנותן התיבה בסוגריים). ומקור הדברים בתנחומא (כי תשא יד) ושם "שבכל מקום שנאמר בו השקפה - לשון צער הוא". וראה "רש"י מפורש" על אתר הערה 32. (פ' תולדות תשמ"ח) וכן הקשה חזקנו מתהלים, שיה"ש ואיכה ונשאר בקושיה, ובדברי דוד להט"ז תירץ שכוונת רש"י ל"השקפה" שבתורה בלבד ולא בנביאים וכתובים.

7ולכאורה קשה על דברי רש"י מלשון "וישקף" דלהלן (יט, כח), אלא אם כן נאמר שהכוונה גם לראיית דבר רע, ולא רק לראייה כדי להריע. (פ' וירא תשמ"ט)

8ובוודאי זה עולה יפה עם נוסח תנחומא - לשון צער. (פ' וירא תשס"ה) ור' ריב"א שכל פעם שנאמר לשון "השקפה" על המביט, הרי השקפתו לרעה, אמנם כשנאמר "הנשקף" מצינו שהוא אף לטובה.

9רש"י ד"ה וישקיפו. ראה מה שכתבתי להלן (יט, כח; כו, ח). (פ' תולדות תש"ס)

10רש"י ד"ה לשלחם, ללוותם, כסבור אורחים הם. ע"כ. ור' רא"ם המובא גם בשפתי חכמים (אות ר). ואין דבריו נראים, שכן קשה לומר כי גם אחר הבשורה עדיין חשב, שאורחים בשר ודם הם, שהרי ה' הגיב - וממילא חיזק - דבריהם באומרו (יג) "למה זה צחקה שרה". אך ר' שם רשב"ם, ולכאורה אי־אפשר אחרת. (תשנ"ו)

11ובעצם, מה קשה לו לרש"י בעובדה שאברהם מלווה את אורחיו המלאכים. כלום אין להם דין לוויה משום שמלאכים הם? והרי היו בדמות אדם, ולא כמלאך שבישר למנוח על הולדת שמשון שעלה בלהבה השמימה. (פ' וירא תשמ"ט)