ברכת אשר על התורה, בראשית לד:ל

1רש"י ד"ה עכרתם, ...אין דעתי צלולה עכשו. ואגדה וכו'. ודומה שדברי יונתן בן עוזיאל שבכאן קרובים יותר לפשוטו של מקרא: עכרתון יתי למפקא שמי ביש ביתבי ארעא (עכרתם אותי להוציא עלי שם רע ביושבי הארץ). (פ' וישלח תשמ"ב)

2על כל פנים רש"י מבקש לומר - הצגתם אותי, ראש המשפחה, כמכוער. (פ' וישלח תשנ"א)

3"ויאמר יעקב... עכרתם אתי להבאישני... ונאספו עלי והכוני" וגו'. כלו' יעקב אבינו תולה את תגובת הסביבה בו עצמו, ואלו להלן (לה, ה) מעיד הכתוב "ויהי חתת אלהים... ולא רדפו אחרי בני יעקב", ואולי כתוב זה מיחס לגויי הסביבה הבחנה בין עושי הדבר, דהיינו שמעון ולוי, ולבין ראש המשפחה. ומכל מקום ראה דברי רש"י להלן (מח, כב ד"ה בחרבי ובקשתי). (פ' ויחי תשמ"ז) ור' באר בשדה שם שאין כוונת המדרש לייחס ליעקב את חרבם של שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם, שהרי לא עשו מדעתו והוא גער בהם, אלא משמעות הכתוב, אותה שכם שקניתי מיד שכם האמורי בדמים (לג, יט), ונתקיימה בידי על־ידי חרבם וקשתם של שמעון ולוי.

4ברור שיש כאן משום ביטוי לכעסו של יעקב על שמעון ולוי, אך לא היתה לו תשובה לתשובתם שלהם. ושאל ר' אביגדור נבנצל שליט"א, הנה להלן (מט, ו-ז) "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", מעיר רש"י (ד"ה כי באפם וגו') "אלו חמור ואנשי שכם", ובד"ה וברצונם וגו' (שם) "רצו לעקור את יוסף". יעקב אם־כן חוזר על טענתו בעניין הריגת אנשי שכם, בעוד שכאן לא עמד עליה אחר תשובתם של שמעון ולוי, כאמור. נראה שבדבריו הבחין יעקב בין תגובה מתוך כעס לבין תגובה על־פי שיקול דעת - כאלו שאל, אם אמנם חרה אפכם על העוול שנעשה לאחותכם, כיצד עשיתם - מאוחר יותר - לאחיכם מעשה מתוך שיקול קר. אך דומה שקצת קשה על זה מן הפס' "ארור אפם... ועברתם...", שני ביטויים לענין אחד, דהיינו הכעס, והרי על ענין שכם לא היה צריך לכעוס, כאמור. (פ' וישלח תשנ"ד)

5"...בישב הארץ בכנעני ובפרזי". קצת קשה, הרי חמור ושכם מן החוי היו, ובווודאי לא החווים היחידים, והיה אפוא צריך מן החוי יותר מאשר מן הכנעני והפרזי, שאינם גואלי דם. (פ' וישלח תש"ס)

6דברי תורה עניים במקומם - ראה להלן (מח, כב) "בחרבי ובקשתי" (פ' וישלח תש"ס)

7ועתה באמת קשה לי, מה העכרה יש כאן בעמידת הבנים על כבוד המשפחה, וכדברי יונתן בן עוזיאל, אדרבה, ע"י מעשה שמעון ולוי התפאר שם ישראל. (פ' וישלח תשס"ג) ור' דעת מקרא על אתר שכתב: העולה מן הדברים שאין יעקב דן כאן בגוף המעשה שעשו, ואינו אומר כאן אם המעשה כשלעצמו היה ראוי או לא ראוי, אלא הוא פוסל את דרך קבלת ההחלטה, בלא ששאלו בעצתו ובלא שישקלו את הפן הבטחוני של בית יעקב באותה השעה.