ברכת אשר על התורה, בראשית מה:יד

1רש"י ד"ה ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ע"כ. ובדומה בד"ה הבא, צא וראה, מה גדולה ייחסו חכמינו ז"ל לאבות האומה, שבשעת התרגשות אישית גדולה ביותר, בפגישת אחים אחרי כ"א שנים של פירוד מוחלט, הם רואים לנגד עיניהם לא את שמחתם הפרטית העכשווית כי אם את ענייני האומה העתידיים. ויש עוד מאמרים לא מעטים מעין זה שרש"י מביא כאן ממס' מגילה (טז ע"ב), אך דומה שזהו הבולט ביותר מן הבחינה הזאת, וקשה לי להבין, מהי מגמתם ז"ל בכעין זה. ועוד קשה לי, זה עתה תיאר הכתוב את יוסף הצדיק כבשר ודם, בעל רגשות אנושיים - "ולא יכל יוסף להתאפק" וגו' (א), וכבר מתארו המדרש, באותו הרגע הדרמתי עצמו, כמי שאין בראשו ובלבו אלא מה שעתיד לקרות לצאצאיו כעבור מאות בשנים, ובדומה לו גם בנימין. (פ' ויגש תשמ"ה)

2וראה מה שכתבתי למעלה (כט, יא) בשם ידידי ר' אברהם וולף זצ"ל. (פ' ויגש תשס"ד) ור' גם מה שכתבתי להלן (מו, כט).

3ומכל מקום, מכיוון שדרשו כאן מה שדרשו, ולכאורה דרשו לשון הרבים שב"צוארי", למה לא דרשו בדומה גם להלן (מו, כט) "ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד"? הרי גם הסיטואציה וגם לשון הכתוב דומים. (פ' ויגש תש"ה)

4וראה "גור אריה" (מובא בהע' 14 בחומש תורת חיים) שב"צאורי" נשמעת היו"ד, משאינו כך ב"צואריו".

5והנה בחומש רב פנינים הוסיף מאן דהוא בסוגריים שהדרשה היא על שום שיש כאן שני הפעלים שאצל יוסף - "ויפל... ויבך" לעומת פועל אחד אצל בנימין - "ובכה". (פ' ויגש תשנ"ד) וכתב משכיל לדוד שמכיון שאף בנימין בכלל האמור בפסוק הבא "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם", הרי שבכיה זו שעל בנימין לא באה אלא לדרשה.