ברכת אשר על התורה, ויקרא טז:לב

1"וכפר הכהן אשר ימשח אֹתו ואשר ימלא את ידו לכהן" וגו'. בדרך כלל מעיר רש"י בכגון דא מעין: ומקרא קצר הוא ואינו מפרט, מיהו המושח, או: אשר ימשח, הראוי למשוח וכדו'. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן)

2רש"י ד"ה ואשר ימלא את ידו, ...שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה. ע"כ. במסכת הוריות (יא ע"ב) מונה רבי יהודה מספר ניסים שנעשו בשמן. כמות השמן שנוצרה היתה שניים עשר לוגין, ועם זאת הוא הספיק למשיחה של המשכן כולו, כליו, אהרן ובניו, כל אלו מדי יום במשך שבעת ימי המלואים וכן למשיחת כהנים גדולים ומלכים ולא נחסר. שמן זה עתיד לשמש אף לעתיד לבא, שנאמר: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" (שמות ל, לא). (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו)

3רש"י ד"ה לכהן תחת אביו, ללמד שאם בנו ממלא את מקומו, הוא קודם לכל אדם. ע"כ. והוא על־פי "תורת כהנים" (ח, ה). ומסתבר שזהו מקורם של דברי רמב"ם המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמותיהם א, ז). תמיד חשבתי שיתרונו של הבן על אחר הוא דווקא לגבי כהונה גדולה המותנית כמובן בייחוס לבית אהרן, ובמלוכה המותנית בייחוס לבית דוד, מקרים שבהם יש לבן יתרון ברור על כל מתחרה אחר, אך לא כן לגבי תפקידים שאינם דורשים יחוס. אלא שמדברי רמב"ם שם רואים אחרת: "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה". לא ידעתי מנין הרחבה רבתי זו עד שראיתי דבריו של בעל "הגהות מיימוניות" המסמיך דברי רמב"ם אלה על ספרי (שופטים קסב) שבו נאמר: ...מניין כל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן וכו' (ראה שם אות ב). ועדיין קשה לי: מה ראו חז"ל על ככה, הרי עינינו רואות כמה מגרעות הביאה עמה שיטה זו? (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו)

4ודומה שכוונת "תורת כהנים" היא מילולית לגמרי - ללמד שאם בנו ממלא מקומו, פירוש שאינו משאיר מקום ריק לעומת אביו אלא הוא בדיוק כמוהו, כי אז הוא קודם לכל אדם. (פ' אחרי־מות תשס"ג) וראה שו"ת "ציץ אליעזר" (ח"ג כט, ה) שנדרש לגדרים אלו של חזקת שררה ולבסוף מסיק (שם אותיות יז ו-יח): (א) כל השררות בישראל עוברות בירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, ואפילו אם אינו ממלא בחכמה - אם רק ממלא ביראה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. (ב) הדברים אמורים - שיש לו חזקת שררה והיא ירושה לו ולזרעו - דווקא כשקבלו אותו לשררתו בסתם, וגם אין מנהג של זמן קבוע להחזקת המשרה, אבל אם בשעת הקבלה התנו אתו במפורש לזמן קצוב, או שיש מנהג קבוע על כך באותו מקום, אזי לא מועילה שום חזקה, ועליו להסתלק בהגיע הזמן, ומכל שכן שאין השררה עוברת לבניו אחריו. ע"כ. וראה עוד ב"אנציקלופדיה תלמודית" (כרך יד) ערך חזקת שררה.