ברכת אשר על התורה, ויקרא ב:א

1רש"י ד"ה ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה וכו'. אכן כן, מכל קרבנות הנדבה (עולה, מנחות נדבה ושלמים), קרבן מנחה הוא היחיד שמוזכרת בו המילה "נפש", אבל בקרבן עולה הלשון היא: "אדם כי יקריב...", ובשלמים נאמר רק "ואם זבח שלמים...". והנה נאמר "נפש" כמה וכמה פעמים בחטאת, ועל כן קצת קשה ללמוד כאן לשבחו של המקריב, מכל מקום שם (ד, ב) מבאר רמב"ן: בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. (פ' ויקרא תשנ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה "אזנים לתורה" שכתב: מה שנאמר בחטאות ואשמות נפש הוא רק אצל החוטא: "נפש כי תחטא". אבל אצל הקרבה: 'נפש כי תקריב' - לא נאמר בשום מקום, רק במנחה. ע"כ. וראה גם "לפשוטו של רש"י" כאן.

2רש"י ד"ה ונתן עליה לבונה, ...שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. ע"כ. וקצת קשה לי לראות במלת "עליה" משום ריבוי, כדברי "שפתי חכמים" (אות כ). ומדוע לא נדע שאין ליתן את הלבונה אלא על מקצת הסולת מן הטעם הפשוט שהכהן צריך לאכול את נותרת המנחה, ואין לבונה מן הדברים הנאכלים, מעין הסברא שרש"י מביא בפירושו השני, ו'סברא למה לי קרא?' (פ' ויקרא תשמ"ז)

3ועוד: הרי אחר כך צריך ללקט את כל הלבונה (פסוק ב. וראה רש"י ד"ה על כל לבונתה), ואם כן אין עניין בפיזורה. ואדרבא, "אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה, פסולה" (ד"ה מלא קמצו וגו'). כלומר גם בלא כל לימוד אלא מטעמים מעשיים צריך לעשות כן. (פ' ויקרא תשמ"ח)