ברכת אשר על התורה, ויקרא כב:כח

1"אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". מכיוון שהאיסור הוא גם בשני שוחטים בשני מקומות שונים, מטרידה אותי השאלה, כיצד אפשר להיזהר מפני לאו זה. אמנם נראה מדברי הגמרא (חולין פג ע"א): בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחוט. ע"כ. אם כן חז"ל כבר פתרו שאלה זו, אבל הפתרון היה טוב לזמנם, ואילו היום צריך לכאורה לאסור כל שחיטה משום ספק דאורייתא - שמא שוחטים באותו היום גם האם וגם הוולד, שהרי אפילו בעזרת מחשב ואינטרנט לכאורה אי־אפשר להיות בטוחים מפני איסור זה. (פ' מטות תשס"ג)

2וראה רמב"ם (הלכות שחיטה יב, יד-טז) שפוסק כדברי הגמרא בחולין. כלומר יש כאן משום מודעות לבעיה, אבל בוודאי אין כאן פתרון למשק מודרני. (פ' מטות תשס"ג) והרי תשובתו של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר שליט"א: לגבי המשק המודרני חשובה מאוד ההלכה שנקבעה, שאותו ואת בנו נוהג רק באם ובנה (או בתה) ולא באב ובנו (או בתו). דבר זה חשוב, היות והיום מספר הזכרים המרביעים בעדר קטן מאוד, כמה עשרות זכרים לכל העדר בפרות ולא הרבה יותר בכבשים או בעזים, בכל המדינה.

3למרות זאת הסיכוי או החשש, שאם ובנה יישחטו ביום אחד, במקרה, יתקבל באופן סטטיסטי במקרים רחוקים מאוד.

4אנו רואים שחז"ל קבעו כי רק בארבעה פרקים בשנה (בזמנים בהם יש ריבוי של שחיטות) על מוכר הבהמות להודיע לקונה, 'את אמה או בנה מכרתי היום'. כלומר החשש עולה רק במקרים בהם קיים סיכוי גדול שיישחטו אם ובנה באותו יום. אם אין גורם סביר, לא צריך לחשוש לזה.

5זה עתה פרסמתי מאמר (ב"המעין", גליון ניסן תשע"א) על בכור שעשוי להשחט. במקרה של בהמה שהיא בכור האיסור חמור בהרבה. בכור שנולד בזמן הזה אסור בהנאה וחייבים לטפל בו, עד שיארע בו מום. האיסור הוא כפול: בשחיטתו עוברים על איסור שחיטת קדשים בחוץ, ובנוסף קיים איסור אכילה של בשר הבכור. בימינו בדרך כלל פותרים את בעיית הבכורות בכך שדואגים שתהיה שותפות של גוי בבעלות על הבהמה המבכירה, שותפות המבטלת את הקדושה מהבכור שנולד.

6במקומות בהם אין השגחה מתאימה יכול להיות שיגיעו לבית המטבחיים גם בכורות, בלי שהשוחטים ידעו זאת. לפני שנים רבות חשבתי שאפשר לפתור בעיה זו של בכורות לא־ידועים שמגיעים לשחיטה באמצעות מום הנמצא בכל בהמה, בעקבות הנוהג המקובל היום להצמיד לאוזנו של העגל או הטלה הנולד תווית ממתכת. בשיחה שקיימתי בזמנו על הנושא עם הרב הראשי דאז הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, הוא טען שאין צורך בכך, שכן במקרה של ספק בכור אפשר לסמוך על הרוב שאינם בכורות שכן "כל דפריש מרובא פריש", ובעיקר נוכח העובדה שרוב החקלאים מוכרים את המבכירות כהוראת הרבנות ומשרד החקלאות.

7בעניין "אתו ואת בנו" החשש הוא הרבה יותר רחוק. העובדה שהיום שוחטים יותר פרות אינה מעלה את אחוז הסיכוי לגבי כל פרה הנשחטת שמא גם אמה נשחטה באותו היום. אמנם היום נשחטות יותר פרות בכל יום, אך מאידך גיסא לצורך כך גם מגדלים הרבה יותר משפחות של פרות, והיחס נשאר זהה. במשך החיים של כל פרה (כעשר שנים עד שחיטתה) שוחטים מידי פעם אחד מעגליה ופעם אחת אותה.

8היום עקרות הבית יכולות לקנות בשר שבוע לפני החג ולא רק בערב החג. בשעת קביעת ההלכה, לא היו מקררים ולכן בשר לא יכול היה להישחט מוקדם יותר. דבר זה גרם לכך שבערבי החגים נוצר לחץ גדול מאוד של שחיטות לכבוד החג. היום השחיטה מתחלקת באופן כמעט שווה בין ימי השנה ואין שחיטה לימים. גם אם אדם ימכור באותו השבוע אם ובנה - אין לחשוש שישחטו ביום אחד.

9אמנם לכל פרת רבייה יש רישום פחות או יותר, אך אין בו כדי לברר ספק זה. משקים הקונים עגלים בני יומם מזמינים את הרופא הממשלתי לתת מספר, כי את זה הם חייבים לעשות, וזו גם הדרך להבטיח את הבהמות בפני גניבה (לא בטוח, אבל מספיק לחברות הביטוח), אבל הוא נותן את המספר מבלי לרשום את המקור של העגל, כי זה לא מעניין אף אחד. וליצור רישום שיאפשר לפקח על כך שלא ישחטו אם ובנה, זה לא הצריכו חז"ל (חז"ל הצריכו את המוכר להודיע רק אם מוכר אם ובנה, אך אם שתי הבהמות בידיים שונות, לא מובא שצריך לברר אצל הקונה, שקנה את הבהמה השנייה לגידול, האם הוא מתכונן למכור).

10לבסוף יש לציין, ששאלה זו אינה שאלה הנוגעת לצרכן, אלא לשוחטים בלבד, שכן נפסק להלכה: עבר ושחט אותו ואת בנו ביום א' - מותר לאכלם (שו"ע יו"ד הלכות שחיטה טז, ג).

11והוסיף הרב יואל קטן שליט"א: דיברתי עם יצחק קינל שי', חבר ותיק בקיבוץ שעלבים, ששנים רבות היה מרכֵּז הבקר. לדבריו בדרך כלל פרות נשלחות לשחיטה לאחר שסיימו להמליט, כאשר הן בגיל מבוגר (עשר פלוס) ולא נכנסו להריון (כך שחבל להחזיק אותן שנה שלמה כאשר ספק אם ייכנסו להריון גם בשנה הבאה), וזה קורה בקבוצה אחת בשני מועדים (סוף הקיץ ותחילת החורף), כל קבוצה במשך כמה ימים. העגלים נשלחים בטפטוף במשך כל השנה לשחיטה כשהם בני שנתיים־שלוש, כך שהסיכוי שפרה תישחט בדיוק ביום שגם בנה נשחט הוא קטן ביותר, ובכל אופן הוא מעולם לא שמע שמישהו העלה נקודה זו כבעיה שצריכה פתרון.

12אם נתחשב בנתונים אלו, נראה שהחשש עוד הרבה יותר רחוק, משום שגם אם אדם מכר היום אם, נותרו לה מקסימום שני בנים חיים שהגיעו לגיל בו הם ראויים לשחיטה. בהנחה שיש כמאתיים ימי שחיטה בשנה, הסיכוי שגם אחד העגלים ישחט באותו יום הוא בערך אחד למאה. ויתכן מאוד שבדרך כלל נשארים פחות משני עגלים כאלו, אם כן האחוזים קטנים עוד יותר.

13וראה עוד: שו"ת "דברי חיים" (חלק ב יו"ד סימן כא. הובא ב"דעת תורה" סקי"ט) ושו"ת "שם אריה" (יו"ד סימן ב) (הראני ר' שמיר שיינטופ שי').

14באשר לשימוש בחישובים סטטיסטיים בענייני הלכה בכלל, הראני אחי יאיר שי' מדברי הגאון ר' אשר וייס שליט"א (מנחת אשר לספר ויקרא עמ' צו), שחז"ל לא עסקו בסטטיסטיקה. מדאורייתא אומרים "כל דפריש מרובא פריש", ומדרבנן חוששים גם למיעוט המצוי. בשאלה כמה הוא מיעוט המצוי דנו הפוסקים: לפי הריב"ש הוא קרוב לרוב, ויש שהבינו מדברי ה"משכנות יעקב", שהוא עשרה אחוזים. על כך העיר הגאון ר' אשר וייס שליט"א, שאין להבין כך מדברי ה"משכנות יעקב", שכן בסוף תשובתו הוא מסיק שמיעוט המצוי הוא כל שהדבר אינו נראה משונה ואין לכך גדר מספרי מדוייק, שכן חז"ל לא הגדירו את ההלכות לפי סטטיסטיקות, שהרי לא היה ברשותם מכון לסטטיסטיקה.

15רש"י ד"ה אתו ואת בנו, נוהג בנקבה וכו'. ובאשר לשאלה, שאם כן צריך היה לומר: אותה ואת בנה, ראה "שפתי חכמים" (אות ז). וראה גם רמב"ן על אתר. (פ' מטות תשס"ג)

16רש"י ד"ה אתו ואת בנו (השני), אף בנו ואותו במשמע. ע"כ. כלומר סדר שחיטת שתי הבהמות אינו משנה באשר לאיסור. והרי לך שאין לאו זה בא לחנך לחמלה כלפי שחיטת בעלי חיים. ודברי "שפתי חכמים" (אות ח) שמדובר בשלושה דורות - אם, בת ובתה (ומדוע לא בן בדור השלישי?), מקורם במסכת חולין (פב ע"א) והכוונה היא שלשון הרבים "לא תשחטו" באה לרבות מקרה זה של שלושה דורות בו שני השוחטים עוברים על האיסור. (פ' אמור תשמ"ט)

17וכשתעיין ברמב"ם (הלכות שחיטה יב), תמצא עוד הלכות רבות שאינן עולות בקנה אחד עם טעמו של "ספר החינוך". ודומה שכאן שייכת מחלוקתם של ראשונים, אם הלכות פרטיות חייבות לעלות יפה עם טעם המצוה או לאו. אם איני טועה, למדתי (כד הוינא טליא) אצל מו"ר הרב קלמן כהנא זצ"ל על מחלוקת בנדון זה בין מלבי"ם ורש"ר הירש, שדעתו של רש"ר הירש היא כדעה הראשונה. (פ' אמור תשנ"ח) וראה מאמר מקיף בנושא אצל הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל־אביב, במאמרו "טעמי המצוות" (עשה לך רב ח"ז עמ' יז).

18בליל שבת פיתח הרב יגאל שפרן שליט"א, בעקבות פסוק זה, רעיון יפה על אחדות ישראל - המעשה שלי גורם שהאחר אינו יכול־רשאי לעשות מעשה כרצונו. ביקשתי לדמות לכך אמירת "הקדש" האוסרת את הבהמה על הזולת, אך שכנע אותי שאין זה דומה. (פ' אמור תשס"א) וראה "אזנים לתורה" שכתב: 'לא תשחט' לא נאמר, אלא "לא תשחטו", מלמד שאם שחט ראובן את האם ואחר כך שחט שמעון את הבן והתרו בו - לוקה. ומאת ה' היתה אזהרה זו, נפלאת היא בעינינו, שאיש אחד מבני ישראל עשה דבר המותר בהחלט (שחט פרה) ועל כל העדה הוטל על ידי זה איסור לשחוט באותו יום את בנה, ואם שחט והתרו בו - הרי הוא לוקה! ומה להם לכל איש ישראל ולשחיטתו של הראשון, שילקו בשביל מעשהו? דבר זה מלמד אותנו שיש בעם ישראל שייכות נפלאה בין "ר' ישראל" לכל ישראל ולהיפך; שייכות כזאת, שאיננה בשאר האומות. לעם התורה, שקיבל על עצמו את התפקיד להיות מורה לגויים - נשמה אחת, כללית לכל ישראל, רק הגופים נפרדים; מכאן שבית ישראל ערבים זה לזה כלפי שמיא; מכאן הנטיה באומות העולם לגלגל חטא היחיד שבישראל על הכלל כולו. ואם אחד מישראל שחט "אתו", עשה על ידי זה רושם על נשמת כלל ישראל לכל פרטיה, ועליהם להמנע - מטעמי אכזריות - מלשחוט באותו היום את "בנו".